שתף קטע נבחר

30 שנה ל"אפר ואבק": פוליקר חשוף על הבמה

שלושה עשורים לאחר צאת האלבום שהחזיר את סיפורי הדור השני לשואה כמעט לכל בית בישראל, יהודה פוליקר מצליח להעלות דמעות בעיני קהל שגדל על האלבום - חלקו מלווה בהורים, חלקו נזכר בהם. מ"התחנה הקטנה טרבלינקה" ועד "דברים שרציתי לומר" - רשמים מערב של פעם בשלושים שנה

 

"אפר ואבק" היה רובו ככולו אלבום של הדור השני לשואה, של האנשים שלא דיברו וספגו בביתם את הזכרונות, של יעקב גלעד שכתב כמעט את כל מילות השירים ושל פוליקר שהלחין את כולם. הגרעינים נזרעו בתוכנית "אחרי המלחמה" בגלי צה"ל בשנת 1986 ואז הבשילו לאלבום ב-1988, אמש (ה') חגג פוליקר 30 שנה לצאת האלבום, בהופעה חגיגית בהיכל התרבות בתל אביב.

 

פוליקר עלה על הבמה בהיכל מלא מפה לפה. אומנם 13 אנשים ליוו אותו, והשתלבו בהרמוניה מדויקת בעיבודו המוזיקלי המצוין של עמית הראל, אבל הרושם היה שאותו פוליקר שלפני 30 שנה גמגם כשדיבר על עברו ועל ילדותו, עומד שם חשוף לחלוטין. אומנות נטו. הופעה שארכה כשעתיים ורבע ללא קטעי מעבר. על המסכים מאחור הוקרנו קטעים מהסרט "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן דור, בו השתתפו בשעתו פוליקר וגלעד עם משפחותיהם, עם סיפורים מצמררים של המשפחות.

 

האיכות עולה עם השנים. פוליקר (צילום: שלומי פינטו) (צילום: שלומי פינטו)
האיכות עולה עם השנים. פוליקר(צילום: שלומי פינטו)

כשמאחוריו וידאו ארט של רכבות נוסעות, פתח פוליקר בשיר "אפר ואבק". ניכר היה שהזמר הוותיק מתרגש עד עמקי נשמתו. הדבר לא פגם ביכולתו להעלות דמעות בעיני הקהל שרובו כלל אנשים שגדלו על האלבום, חלקם מלווים בהוריהם, חלקם נזכרים בהם. הוא שר שמונה שירים מתוך השניים עשר שהרכיבו את האלבום, כשביצועי השיא היו "התחנה הקטנה טרבלינקה" בביצוע משותף שלו ושל אחיינו יוני פוליקר, ו"בגלל" שעבר עיבוד מאסיבי והחל כמין מונולוג שהפך לזעקה כואבת.

 

פוליקר הוא כבר לא אותו רוקר מ"בנזין" כשם שהוא לא זמר יווני או זמר שירי שואה. הוא מצליח להכיל את הכל והתבגר בצורה מופתית כשהוא סוחב מופע על כתפיו ללא כל עצירה. בשונה מכל מופעיו, ולהבדיל מ"למלא את קיסריה", 30 שנה ל"אפר ואבק" נעטף סביב אותו אלבום, עם שירים מאלבומים אחרים שהצליחו להשתלב היטב בסיפור המסגרת.

 

"דברים שרציתי לומר" של יענקל'ה רוטבליט קיבל משמעות שונה לחלוטין שנראה שמעולם לא ייחסו לו: "עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי, שאולי לא אבין, לא אבין לעולם", אבל נראה שפוליקר הבין, והבין היטב. גם "עיניים שלי" שנכתב שלוש שנים לפני האלבום, נשמע לפתע כמו שיר אהבה וערגה למשהו או למישהו מאותו דור מצולק שחווה דברים איומים כל כך.

 

כשהוא שר את "התחלה חדשה" מימי בנזין "אין מחיר לחופש" מקבל משמעות חזקה. גם פוליקר עצמו מבין את זה והדבר מתבטא באופן השירה שלו. ובכלל, מצד אחד פוליקר עושה את מה שהוא רוצה על הבמה, שולט בפנומנליות בגיטרות ובבוזוקי, כמו מכונס בעצמו, מצד שני מביט על הקהל ויוצר איתו קשר.

 

מצרף אותנו לחובה לא לשכוח. פוליקר (צילום: שלומי פינטו) (צילום: שלומי פינטו)
מצרף אותנו לחובה לא לשכוח. פוליקר(צילום: שלומי פינטו)
אומן שמחזיק מופע תחת מסגור כל כך הדוק של אלבום אחד אבל עם יכולת להקפיץ את הקהל על הבוזוקי עם "שיר השיירה", "אלקו" ואחרים, יכול להתהדר בתואר אחד האומנים הגדולים של דורנו, ואין ספק שאיכותו של פוליקר רק עולה עם השנים.

 

בימים אלו, בהם השואה עולה על סדר היום בהקשרים של מי אשם ומי יואשם, דווקא בשירו של יהונתן גפן "פחות אבל כואב" מתמצת פוליקר את כל החוויה שלו, שנראה שלעולם לא תרד מסדר יומו: "על מה שנפצע בי, נפצע והגליד, כמעט ואינני חושב. לומדים לחיות עם זה ככה - פחות אבל עוד כואב". כי הדברים עודם כואבים, ובעצם באומנותו, בעירומו על הבמה, פוליקר מצרף אותנו לחובה לא לשכוח.

 

לאור הביקוש תתקיים הופעה נוספת בהיכל התרבות ב-8 במרס.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שלומי פינטו
ניכר שהתרגש. פוליקר
צילום: שלומי פינטו
לאתר ההטבות
מומלצים