האיחוד המשפחתי ופרשת ילדי תימן: האם הייתה "חטיפה"?
על רקע עדויות וסיפורי היעלמויות של בני משפחה, הסכימה המדינה לפתוח קברים לבדיקות גנטיות. לפחות בסיפור האיחוד המשפחתי של ורדה פוקס וקרוביה, יש מי שמציגה קטעי עיתונות המטילים ספק באפשרות חטיפה מכוונת. פוקס: "אמרו לאמא שלי שאני מתה"
לא עובר כמעט שבוע בלא דיווח חדש כלשהו בפרשת ילדי תימן. לפני שבועיים נתקבלה, בצעד חריג, הסכמת המדינה לפתוח קברים, לבקשת משפחות של יוצאי תימן ולבצע בדיקות גנטיות לקשרי משפחה. אך דווקא פרשיית בדיקה גנטית כזו שנתפרסמה לאחרונה משמשת עבור הבלוגרית "נונה דולברג" (שם עט, השם האמיתי שמור במערכת), להוכחת טענתה כי "קיים פער גדול מאוד בין מה שקרה באמת לבין מה שמספרים".
לדברי דולברג, מדובר באבולוציה של סיפורים: "אין ספק שדור ההורים חווה היעלמויות של ילדים. להיעלמויות הללו היו הסברים שההורים לא קיבלו בזמנו (וגם) הדור השני והשלישי מסרב לקבל אותם". לדבריה "נרטיב החטיפות מטופח ומופץ כבר שנים רבות". דולברג משתמשת בשם בדוי ולא מוכנה להיחשף בשל איומים שקיבלה לטענתה בפייסבוק על חייה ועל חיי בני משפחתה – בעקבות פרסומים קודמים שלה בנושא.
לעיון בפרוטוקולים בפרשת ילדי תימן - לחצו כאן
העמדה שמייצגת דולברג תואמת במידה רבה את המסקנות שאליהן הגיעו ועדות החקירה השונות שבדקו את פרשת ילדי תימן מאז שנות ה-60. גם הן שללו קיומה של מדיניות ממסדית או מהלך מאורגן של חטיפת מאות או אלפי תינוקות ממשפחות עולים במעברות מסוף שנות ה-40 עד אמצע שנות ה-50.
מנגד עומדות גרסאותיהן המתועדות של מאות משפחות, המספרות השתלשלות אירועים זהה באופן מחשיד: אשפוז בגלל מחלה קלה יחסית, ניתוק הילד מההורים, הודעה לקונית על מוות, היעדר קבר והפניית עורף למשפחות. גם בכלי התקשורת נתפרסמו מפעם לפעם גרסאות של מעורבים - אחיות, גורמי רווחה ועוד - שחיזקו את גרסת ההורים.
דולברג גיבשה את עמדתה על-בסיס חקירה מקיפה שהיא עורכת לטענתה ממקורות גלויים: עיתונים משנות ה-40', 50' ו-60; מסמכים שנמצאו בארכיון המדינה בתיקים שלאו דווקא קשורים באופן ישיר לילדי תימן. "בתכתובות של משרדים שונים כמו משרדי הבריאות והפנים, הרשות להגנת הילד, התכתבויות של ויצ"ו וכדומה,יש המון חומר מתועד", היא אומרת, "לדוגמה, נוטים היום להאשים את ויצ"ו והדסה בחטיפות ילדים. אני מצאתי בארכיון המדינה תיק של הדסה משנת 1951 שבו נכתב כי הדסה עמדה לסגור את בית החולים לילדים שהוקם בחיפזון". היא מתארת כי "כל העדה התימנית נעמדה על הרגליים כדי למנוע את המהלך. נשלחו עשרות מכתבים - כולל לראשי הדסה בארצות הברית".
נמצאה חטופת תימן? "היא ננטשה; הסיפור רחוק מחטיפה"
דולברג מביאה את סיפורה של ורדה פוקס - מאומצת שטענה שנים רבות כי היא מחטופי תימן ואף התאחדה לראשונה לפני כשבועיים עם משפחתה הביולוגית בזכות התאמת דנ"א מלאה – כדוגמא דווקא להוכחת טענותיה. באופן שבו ורדה פוקס תארה את סיפורה ניתן לחשוב כאילו אכן הועלמה במתכוון: "אימא שלי ילדה אותי בבית החולים הדסה בתל אביב, היא הלכה להביא את אבא שלי וכשהיא חזרה אני כבר לא הייתי. לקחו אותי לבית יתומים ויצ"ו בתל אביב. הייתי שם חצי שנה ואז המשפחה המאמצת לקחה אותי".
אבל על-פי ממצאיה של דולברג הסיפור שונה בתכלית, וכך ממחיש את איך נוצר נרטיב, מופרך להבנתה, של "חטיפה": "קראתי בשקט את הפרטים", היא אומרת, "הצלבתי עדויות וגיליתי - לא כל כך לתדהמתי – שהסיפור רחוק מחטיפה.
"ורדה פוקס נולדה לאם לא נשואה שכנראה אפילו לא הייתה מודעת לכך שהיא בהיריון", מתארת דולברג. "הלידה התרחשה באמצע רחוב הרצל בתל אביב. האם פונתה באמבולנס לבית היולדות הדסה, מסרה פרטים בדויים וכעבור יומיים נמלטה משם. נמסרה הודעה למשטרת ישראל, נפתחה חקירה והסיפור אף סוקר בעיתון הבוקר ב-3 באוגוסט 1950. האם לא אותרה, התינוקת עברה למוסד של ויצ"ו ובגיל חצי שנה נמצאה לה משפחה מאמצת. זו האמת".
על הפרסומים בשבוע שעבר כאילו "נמצאה חטופת תימן" אומרת דולברג "איש לא טרח לבדוק. אף אחד לא פתח את תיק האימוץ או את דו"ח המשטרה. פשוט מיהרו לצאת בכותרת והסיפור הזה איבד פרופורציה בלי שום קשר לאמת ההיסטורית שהייתה סביב לידתה. זה היה אימוץ חוקי. האם, שזהותה לא הייתה ידועה, נטשה אותה. עדות נוספת לכך היא שחודשים אחר כך שוב פורסמה כתבה במספר עיתונים מרכזיים, ביוזמת המחלקה לעבודה סוציאלית בעירית תל אביב, אשר הודיעה: 'ביום 25.7.50 נולדה בביה"ח הדסה בת לאישה שהודיעה ששמה אסתר ארזי, ושלושה ימים לאחר הלידה עזבה היולדת את בית החולים בהשאירה בו את התינוקת. אם תוך חודש ימים מיום פרסום הודעה זו לא יוציאו ההורים ילדים אלו מביה"ח - יימסרו לאימוץ'.
"אם הייתה חטיפה מכוונת ואם אכן ורדה פוקס היא ילדה חטופה, איך זה מסתדר עם הפרסומים הרשמיים שמבקשים לבוא ולקחת את התינוקת?", שואלת דולברג.
לדברי דולברג, היא לא פנתה למשפחה עם הממצאים. "כתבתי על זה בעמוד הפייסבוק האישי שלי", היא אומרת. "קיבלתי תגובות שלפיהן אני פריבילגית לבנה, מכחישת שואה וכדומה, חברי הפייסבוק שלי מקבלים גם הם איומים ושומעים סיפורים מסמרי שיער אודותיי. חלקם מנתקים איתי קשר".
ורדה פוקס מסרה בתגובה: "אימא שלי ילדה אותי ומיד אחרי הלידה אמרו לה שאני מתה. אבל היא ראתה שנולדתי בחיים. אז היא הלכה במהירות לקרוא לאבא שלי (הם לא היו נשואים אז, הוא היה בצבא) וכשהם חזרו לבית החולים, שאלו אותם – 'מי אתם?'. אימא שלי אמרה: 'עכשיו ילדתי'. אז אמרו להם שהילדה מתה וגירשו אותם מבית החולים. פשוט אמרו להם: 'לכו מפה ילדים'".
גם אחותה של ורדה, עופרה מזור (62), מספרת סיפור דומה: "אימא שלי שלחה אותי במשך כל השנים לחפש את ורדה בארכיונים ובבית החולים לא היה עם מי לדבר. זה מאוד מוזר שטוענים שהיא נטשה את התינוקת. הרי אם היא נטשה אותה - מדוע שתחפש אחריה כל כך הרבה שנים?
"סבי היה אדם דתי וגם בגלל זה אימא שלי סיפרה לכל אחד סיפור אחר במשך השנים, אבל את האמת היא סיפרה לי, והאמת היא שהם טענו שהתינוקת מתה כשאימא ואבא הגיעו לדרוש אותה בבית החולים. שנים אחרי במהלך החיפושים כשאני הלכתי וראיתי את השם של אימא שלי בארכיון מסומן בקו - אמרו לי שאי-אפשר לברר כלום ושחבל לי על הזמן", על טענותיה של דולברג אומרת מזור, "איך אנשים לא מתביישים - איפה העיתון הזה שכתוב? אולי מישהו מזייף את הכתבות האלה. לכל מיני אנשים יש אינטרס לפרסם את זה".
לגבי הפרסום של המחלקה הסוציאלית בעירית תל אביב טוענת עופרה: "ממה שאני יודעת אמי השתמשה בשם בדוי אחר ולא בשם אסתר ארזי שמופיע בכתבה".
לפנייה לכתב/ת 
