המפלס יורד, המליחות עולה

למה המים באגם המים המתוקים שלנו הופכים למלוחים? הכל קשור לגשם, או במקרה שלנו - להיעדרו.

רמת המליחות של הכינרת נמדדת על פי כמות הכלורידים במים. בתקופות שגשוג, כפי שהיה בפעם האחרונה שהכינרת התמלאה בשנת 1992 וסכר דגניה נפתח, יורדת רמת המליחות ומגיעה גם ל־210 מג"ל (מיליגרם כלורידים לליטר). במצב הקשה שלה כיום רמת המליחות גבוהה הרבה יותר ומתקרבת ל־320 מג"ל.

מי ברז ממטבחה של יעל ישראלי בטבריה | צילום: אפי שריר

המדינה הקימה מערך שאיבה, שלוכד את נביעות המים המלוחים שבעומק הכינרת, משם המים מועברים בצינור לחלקו הדרומי של הירדן. אבל חלק מהנביעות לא נלכדות במלואן, וכך נכנסים מים מלוחים לאגם. כשמפלס המים בכנרת גבוה יותר - כשזורמים אליו מים מתוקים מהירדן ומהנחלים הסובבים אותו, ובמקביל גם נשאבים ומוזרמים ממנו מים מלוחים - רמת המליחות יורדת.

אלא שבשל הבצורת שפקדה את הצפון בארבע השנים האחרונות, כל זה כמעט לא קורה. המפלס נמוך, הנחלים בקושי מזרימים מים, וגם השאיבה הופסקה למינימום. התוצאה: עלייה במליחות. בתחילת החורף הנוכחי ירד מפלס הכנרת בכמעט 30 ס"מ, ומאז עלה בכחצי מטר בלבד. הנחלים כמעט ולא זורמים, וכבר כיום ישנם גידולים שלא ניתן להשתמש בהם במים ברמת מליחות כזאת. אבל מה לגבי מי השתייה?

טבריה היא העיר היחידה בישראל, ששואבת את מימיה ישירות מהכינרת, ולא מחוברת לאף מקור מים אחר. לעיר יש מתקן סינון שמתופעל עבור תאגיד המים האזורי "מי רקת", בראשותו של שאול דוד, על ידי חברת מקורות, ולאחר שהמים עוברים סינון וטיהור, בהתאם לכל התקנים, הם מוזרמים לבתי התושבים. מימיה, חשוב לציין, עומדים בכל התקנים, הן מבחינה תברואתית והן בתקן שקבע משרד הבריאות למי שתייה: עד 400 מיליגרם כלורידים בליטר מים.