שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    בדקנו: האם מי הכינרת בברז הפכו למלוחים?
    את אחת מתופעות הלוואי של ירידת מפלס הכינרת - המלחת מי האגם - מרגישים תושבי טבריה בכל פעם שהם פותחים את הברז. אספנו טועמים מקצועיים וחובבים, לקחנו דגימות מים מטבריה ומגוש דן, ויצאנו לענות על השאלה: האם מי השתייה שמגיעים מהכינרת באמת הפכו למלוחים יותר?

    מתכתי. עצמתי. יבש. פלסטי. מלוח. מינרלי. טעים. לא טעים. טרי. קשה להאמין, אבל כל אלה ועוד שמות תואר שימשו את הטועמים שלנו לתאר מים. לא יין. לא בירה. לא קפה. מים, שלא האמנו שבאמת אפשר לתת בהם סימנים מובהקים כל כך. בעקבות טענותיהם של תושבי טבריה על המליחות המורגשת במי השתייה בעיר, שהועלו גם בישיבה שהתקיימה לאחרונה אצל שר האנרגיה יובל שטייניץ, החלטנו לבדוק אם המלחת מי הכינרת שנוצרה עקב ירידת מפלס המים אכן מורגשת בטעמם של מי השתייה. צפו בכתבה:

     

    מבחן הטעימה    (כתבת: פייגי שטרן צלם: אלי דסה עורך: יובל קאסנר)

    מבחן הטעימה    (כתבת: פייגי שטרן צלם: אלי דסה עורך: יובל קאסנר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לקחנו מים משני מקורות בטבריה: מי ברז מדירתה של תושבת העיר יעל ישראלי, ומים מהברז הראשון אחרי הכינרת - מתקן הסינון של תאגיד המים "מי רקת" בנקודה הראשונה שאחרי תהליך הטיהור. את המים אספנו בבוקר הטעימה וסימנו כל בקבוק בסימן מזהה. בנוסף לקחנו מי ברז מגבעתיים ומים מינרליים. לקראת הטעימה שביצענו בקפה לנדוור בגבעתיים העברנו אותם לבקבוקי זכוכית נקיים שסומנו אף הם.

     

    צילום : ידיעות אחרונות ()
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    למשימה גייסנו חמישה אנשים, לשלושה מהם יש רקע בטעימה מקצועית: רוני ססלוב ומירה איתן, טועמות יין, ונדב הוס, טועם קפה ברשת לנדוור. השתיים האחרות הן צרכניות מים שאינן מורגלות בשיטות טעימה וצורכות מי ברז באופן קבוע להנאתן - ליטל אשר, תל אביבית מושבעת ומעצבת גרפית, ומאיה בר נוי, ילידת הצפון ומדריכה בחברה להגנת הטבע.

     

    כדי להקטין את ההשפעה ההדדית עד כמה שניתן חילקנו לטועמים דפי התרשמות שבהם הם התבקשו לחוות את דעתם על המים ששתו, ורק לאחר שכל אחד טעם מכל אחד מארבע הכוסות שהונחו לפניו, הם טעמו שוב ושוחחו ביניהם על המים.

     

    "זה קצת פלסטי. מרגישים את הכלור וזה לא טעים במיוחד", מחווה ססלוב את דעתה על הכוס הראשונה, שמכילה מי ברז מגוש דן. ״אני אוהבת מים נקיים, מרווים, פחות טעונים. לאלה יש טעם לוואי שנשאר גם אחר כך״. מירה איתן והיא לוקחות עוד לגימה. מגלגלות על הלשון. טועמות עם השפתיים. מרחרחות. ״יש לזה טעם לוואי. אני מרגישה גם מליחות קלה. זה לא הכי גרוע שטעמתי״, אומרת איתן. ״באלה אני מרגישה פחות צנרת. זה הכי קרוב למי ברז שהייתי רוצה״, עוברת איתן לכוס השנייה, מי כינרת ממתקן הסינון, שאותם מתארת איתן כ"מאוד עוצמתיים".

     

    ״כשאני טועם אספרסו אני מחפש חמיצות וחיוניות, מרירות, מתיקות קלה. אני פחות מריח, ויותר טועם על הלשון״, מסביר לנו הוס, שטעימותיו פסקניות. לאלה יש ״טעם לוואי מלוח גם בטעמים שנותרים בפה״, אחרים ״מרגישים קצת יבשים״. על המים שהגיעו מהברז הביתי בטבריה הוא אומר בלי היסוס ״אלה הכי מלוחים״.

     

    גם הטועמות הלא מקצועיות מזהות את מי הברז מטבריה. "זה כמו לשתות מים אחרי ששוחים בים. מרגישים את המלח על השפתיים", אומרת מאיה. ליטל מסכימה ומוסיפה: "נהניתי מהם. אני אוהבת מלוח".

     

    ככל שהטעימה נמשכת אנחנו מקבלים מיקוד, יש יותר ויותר טענות לתחושת מליחות על המים שנלקחו מטבריה, ויותר תלונות על טעמים אחרים למי הברז מהמרכז. כשאנחנו מבקשים מהם לסכם בסופו של דבר, ולהשוות בין הכוסות ולנחש מאיפה הגיעה כל כוס, הם קולעים כולם לתוצאות, מה שמוביל למסקנה העגומה: המים שהגיעו מטבריה אכן מלוחים יותר לשתייה. 

     

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים