שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עושה כרצונו": סיפורה של אסתי ויינשטיין מצמרר על הבמה
    ההצגה המבוססת על ספרה של אסתי ויינשטיין, ששמה קץ לחייה לאחר שבחירתה לעזוב את חסידות גור הובילה לנתק משש מתוך שבע בנותיה, היא דיוקן של כאב נשי ואנושי, שלא עוזב את הצופה גם אחרי סיומו

    "צריך בחושך מוחלט", אומר יעקב לדסי רגע לפני שהוא עובר ממיטת היחיד שלו אל מיטת היחיד שלה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. היא מבקשת ממנו, אם אפשר, רק להשאיר אור קטן. הוא מתייעץ עם הרב זילבר, וזה נותן את פסיקתו. "חושך מוחלט", חוזר ואומר, שלא לבצע, חלילה, את האקט בתאווה - ומכבה את האור. במציאות יעקב הוא בעצם שלמה, ודסי היא אסתי ויינשטיין - השמות החלופיים הם אלו ששימשו לתיאור הדמויות בספר "עושה כרצונו", שכתבה ויינשטיין, וראה אור לאחר ששמה קץ לחייה בקיץ 2016, והיא בת 50.

     

    "עושה כרצונו" - טריילר

    "עושה כרצונו" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בספרה היא מגוללת את סיפור חייה כאישה בחסידות גור שנפשה ביקשה חופש ולא מצאה מנוח אל מול התקנות המחמירות של הקהילה, עד שיצאה מן החסידות, עברה לתל אביב ובחרה בחיים חילוניים - בחירה שעלתה לה בניתוק קשר עם שש מתוך שבע בנותיה. כל המדינה כאבה את מותה הטראגי של האישה שלא יכלה עוד לשאת את כאב הניתוק, שבחרה לסיים את חייה, ובמכתב שהשאירה טרם מותה נימקה את הבחירה הקשה: "מתתי כי אהבתי יותר מדי".

     

    ממסגר חיים שלמים אל תוך פחות משעתיים (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
    ממסגר חיים שלמים אל תוך פחות משעתיים(צילום: ז'ראר אלון)

    כעת הגיע סיפורה של ויינשטיין לבמה בתיאטרון הבימה, בהצגה הנושאת את שם הספר ומבוססת עליו, על פי מחזה מאת מוטי לרנר ובבימויה של איה קפלן. זהו מפגן של ריאליזם. כזה שצובט במקומות הפנימיים ביותר, ממסגר חיים שלמים אל תוך פחות משעתיים. שעתיים שבמהלכן הצופה כמו צולל אל תוך מים אפלים ועמוקים, ובסופן עולה באחת ומנסה להסדיר נשימה.

     

    אחת אחת הן נכנסות לבמה, הילדות לבין ויינשטיין, ודסי, בגילומה המרטיט והמדויק של אוסנת פישמן, שבוכה את עצמה לדעת על הבמה - מאבדת אחיזה. "רחלי, אני אימא שלך, אל תלכי ממני", "יוכיל'ה, ניסיתי לכתוב לך שלוש פעמים ולא ענית לי", "נעמי, תראי, הנה שמלה יפה, הנה עוד מתנות והכל בשבילך". ואין כאב יותר בסיסי בחיים מזה שבו בת יורקת בפרצוף לאימא הבוכייה והמתחננת למגע. אם הסצנה קשה להכלה גם לאחרון הבורגנים בקהל בערב של תיאטרון, אפשר רק לדמיין את גודל הצער שליווה את אסתי ויינשטיין - צער שלבסוף היה גדול יותר ממנה.

     

    דמויות מורכבות ומעוררות אמפתיה (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
    דמויות מורכבות ומעוררות אמפתיה(צילום: ז'ראר אלון)

    הרצון לשמור על נאמנות לספר זימן להצגה מורכבויות דקות שככל הנראה לא היו עולות בעלילה בדיונית. כך למשל, דמותו מלאת הסתירות של הבעל – כמי שמצד אחד מתגלה בחולשתו אל מול אשתו, אך מאידך משתדל לקבוע לה גבולות; שמחד מכופף קצת את התקנות בשבילה ומאידך מציית למוצא פיו של הרב; שמתנסח בעדינות ולכאורה מנסה לסייע לה במצוקתה, אך בה בעת שולח אותה לידיו של "מעסה", שמול עיניו פולש לאיבריה האינטימיים, ובכך מצלק את נפשה. לו הייתה זו דמות דמיונית יש להניח שהייתה נכתבת באופן חד גוני – טוב או רע, אך לא באמצע. אך דווקא היות העלילה מבוססת על אירועים שפורטו בספר, מאפשר לה להציג דמויות שאינן או-או, אלא גם וגם, כפי שהמציאות לפעמים מכתיבה, כאלה שלעתים אפילו אפשר לגלות אליהן אמפתיה, כמו דמות הבעל שמגלם יואב דונט המוכשר, שמפליא להעביר את אותה מורכבות.

     (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
    (צילום: ז'ראר אלון)

    את משולש החוזק של ההצגה מרכיבים כאמור פישמן ודונט, וכן יגאל שדה, שגוון קולו העמוק וחיתוך דיבורו מהדהדים את תקנות גור למרחקים בדמות הרב זילבר. הבימוי קצת שמרני, כמו הסוף שבו יוצאת דסי מן הבמה דרך הקהל, בחירה שמטרתה לא ממש ברורה, אך לעתים מגלה יצירתיות – כמו השימוש במזוזה הדמיונית כתוחמת את גבולות הבית. בלטו בחסרונם סממנים "גורניקים טיפוסיים" – כמו שימוש בעגה אופיינית או במוזיקה חסידית - על אחת כמה וכמה כשבחיים עצמם אביה של ויינשטיין, מנחם מרדכי הלוי אירנשטיין, הוא מלחין מוכר בקהילה.

     

     (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
    (צילום: ז'ראר אלון)

    אפשר להמשיך ולפרוט את כל מרכיבי ההצגה עד לקטן, ואפשר גם לזנוח זאת כאן, שכן לנגד העיניים עומד סיפור שגדול יותר מסך חלקיו. ובכך ההצגה עושה שליחות גדולה – היא מאפשרת לאסתי ויינשטיין לצעוק את עצמה שוב ערב-ערב דרך פיה של אסנת פישמן, לזלוג דרך דמעותיה, לחלחל אל הצופה ולהישאר שם גם ביום שאחרי. באופן שמכבד את הגיבורה שלו, וכן - גם מכביד ומצמרר, ההצגה משרטטת את הקונפליקטים של ויינשטיין עם עצמה ועם הסביבה, ויוצרת דיוקן של כאב נשי ואנושי.

     

    ויינשטיין, במותה, סיפרה את סיפורן של נשים רבות אחרות שנקרעות בין עולמות, בין פנים לחוץ, בין תשובה לשאלה, שקולן לא נשמע, והמילה הדרה קטנה מלהכיל את עומק הנושא. כשהיא מתה מחדש כל ערב על הבמה, גופה של ויינשטיין כבר לא כאן, אבל הסיפור שלה חי, והיא מממשת את צוואתה – הסיפור שלה יצא לאור, מתוך חושך מוחלט. היא בעצמה יצאה לאור, והפעם אף אחד לא יוכל לכבות לה אותו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""עושה כרצונו": סיפורה של אסתי ויינשטיין מצמרר על הבמה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ז'ראר אלון
    "עושה כרצונו". דיוקן של כאב אנושי ונשי
    צילום: ז'ראר אלון
    7 לילות
    מומלצים