"להרוג את המלך": אולי עם דרקונים זה היה עובד
בנובמבר 1605 גיא פוקס ורוברט קטסבי ניסו לפוצץ את המלך ג'יימס שממשלו רדף קתולים. הניסיון נכשל, גיא פוקס הפך סמל לאקטיביסטים אלימים וקטסבי נשכח. במיני סדרה החדשה שלו קית הרינגטון (ג'ון סנואו), מנסה להחיות את הסיפור. אך הסדרה איטית, חסרת אקשן וסאדיסטית שלא לצורך, והרינגטון ממשיך לשחק את דמות הלוחם המיוסר רק שהפעם אין חאליסי שתציל אותו
כל חבורה שאוחזת בשאיפות לבצע עוקץ נועז, לחלץ אח גיבור מכלא מבוצר או סתם להרוג באויביהם זקוקה למומחה לחומרי נפץ. מיקומו בהיררכיה: לצד נהג השודים והפורץ, מתחת למאסטרמיינד, אבל מעל לבחור האסייתי שמת ראשון.
גאי פוקס, האיש שהטמין 2.5 טון אבק שריפה מתחת לארמון ווסטמינסטר בלונדון, היה האיש הזה בחבורת הקושרים הקתולים שניסו לפוצץ את המלך ג'יימס ה־1 עם כל הפרלמנט והאצולה הפרוטסטנטית ב־5 בנובמבר 1605. הניסיון נכשל אבל פוקס הפך לאייקון. ליל גאי פוקס ששיכורים שמחים בו לאידו נחגג כבר מאות שנים בחבר העמים הבריטי. פוקס הוא מקור השראה ליצירות תרבותיות והמסכה המחייכת "שלו" בסרט "ונדטה" הפכה לפריט חובה של אקטיביסטים אנונימיים בכל העולם. אבל למזימת אבק השריפה יש מנהיג אחר - רוברט קטסבי, וכמו שמבהירה המיני־סדרה בשלושה פרקים בני שעה, "להרוג את המלך" (Gunpowder במקור), שעלתה השבוע ב־yes, הוא הבוס ופוקס הוא רק הביצועיסט.
שתי הדמויות נאבקות בדיכוי מטעם שלטון עוין, נטולות מתח פנימי של ממש ומובילות לוחמים לקרב במין הכרח עגמומי. ב"משחקי הכס" הוא לפחות מוקף בנחיל דמויות מורכבות שמחפות על החיוורון שלו. ב"להרוג את המלך" הוא יותר אסרטיבי אבל סביבו יש חבורה מזוקנת של נושאי מגבעות שמרבים להתלחש בחדרים אפלוליים. השחקנים מצוינים, אבל לדיאלוגים השנונים מווסטרוז אין זכר. וזו בעיה גדולה לסדרה שבה הדיבורים תופסים נפח כה גדול. "להרוג את המלך" איטית, האקשן בה ניתן במשורה ואין בה מתח אמיתי או תנופה. פרק הבכורה נפתח בסצנת חיפוש ארכנית - חיילי המלך תרים אחר כומר קתולי בביתה של גבירה בשם אן (ליב טיילר המיוסרת), במשך 20 דקות שמרגישות כמו מלחמת מאה השנים. איפה החיפוש המעיק הזה ואיפה הברק הארסי של קולונל האנס לנדה (כריסטוף ואלץ הנפלא) ב"ממזרים חסרי כבוד" כשהוא מחפש ומחטט ומבקש חלב. אורבואר, שושנה.
"להרוג את המלך" גם לא מתעניינת במיוחד בדמויותיה - הרקע שלהן, המניעים הנסתרים, עולמן הפנימי. פוקס (טום קאלן מ"אחוזת דאונטון"), דמות היסטורית מסקרנת בטירוף, בקושי מוציא מילה, חוץ מלרטון שהוא רוצה להרוג את הרעים.
זו נקודה נוספת שבה הסדרה מתגלה כשטחית מדי. החבורה של קטסבי ופוקס הם למעשה תא טרור שמנסה לבצע מגה־פיגוע בלב לונדון עם מסמרים על אבק השריפה כדי להפגיש כמה שיותר משנואי נפשו עם הש.ג. של הגיהינום. הסדרה מחבקת את הטרוריסטים, לא מפקפקת במוסריות או בהשלכות הפיגוע ולא חושפת שום קונפליקטים בתוך החבורה למעט הסתייגות של הכומר הראשי שטוען שלהרוג זה פויה בעיני האל. וזו התוכנית שהיעד הסופי שלה היה להביא להושבתה של ילדה בת תשע על כס המלוכה, כן? מצד שני, המלך המכהן, ג'יימס, הומלך על סקוטלנד בגיל 13 חודשים. אלו היו ימים יפים לתינוקות האחוזון העליון.
אבל לא לבוגדים, אגב. סצנות העינויים, במיוחד בפרק הראשון, יכולות לשבור את קפטן איוב מ"פאודה" ואת רמזי בולטון ביחד. הברוטליות של מענה הבית של המלך ג'יימס חשובה כדי להבין את הרדיפה הדתית האכזרית, אבל להראות איך הוא תולש לבבות ושופך מעיים זה סתם סאדיזם. וההתפלשות הזו מפספסת סיבות נוספות שהציתו את המרד הקתולי.
ואם כבר עינויים, בסדרות איכות נהוג לטשטש את ההפרדה בין טובים לרעים, או לפחות להראות כיצד כוונות נאצלות מובילות למעשים איומים. ב"להרוג את המלך" הכל נורא פשוט. הפרוטסטנטים שטניים, הקתולים מסכנים והתזכורת היחידה לכך שגם הם היו קנאים פסיכים עם חיבה לצרחות כאב מגיעה בעת ביקור של קטסבי ושות' בספרד, שם שורפים מולם כופרים בחיים. יהודים, כמובן - אולה חברים, שמחנו לעזור לסגור לכם את הפינה.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7 לילות
