"להעיר את הדב": פורטת על הפחדים - וזה לא רע

מה הייתם עושים אם הסודות שלכם היו חוזרים יום אחד להפתיע אתכם, דווקא מהמקום שבו הייתם בטוחים שהם לעולם לא ידלפו? "להעיר את הדב", הדרמה שעלתה אתמול (ב', 22:15, ערוץ 12), מעלה כמה שאלות על אמון, חשיפה ולקיחת אחריות.

הדס (נועה קולר) היא על פניו דמות אפרורית משהו - חזקה, בשליטה מלאה על חייה, מיועדת למשרת ניהול בבית ספר מיוחד. בעלה (יוסי מרשק במשחק מצוין כמו תמיד), שמתאושש מסרטן, מגדיר את עצמו אדם חלש, נוח לתמרון. יום אחד מתחילות להגיע אליה מעטפות ממען לא ידוע שבתוכן סיכומי פגישות שערכה עם הפסיכולוג שלה לפני שנים. משפטים שמודגשים בסיכומים נושאים אופי מאיים. האיום ברור – דברים שסיפרה בחדרי חדרים ייחשפו. דברים שהעזה לומר רק בחיסיון מלא, שלתפיסתה מעידים על האפלה שמסתתרת מתחת לחזות הנקייה שלה, יצאו לאור השמש, שאולי יחטא אותם אבל גם ישרוף את הגשרים שבנתה מעליהם.

את רוב השיחות שלה עם הפסיכולוג הדס מנהלת בתוך הראש שלה, והיא מנהלת אותן בקול. השיחות האלה הזכירו לי קטע בסדרת הדוקו "הג'ינקס", שבה הגיבור מנסח בקול את הדברים שהוא רוצה להגיד בריאיון, כשהוא חושב שהוא לבד. הדס מתנהלת תוך שהיא מנסחת את כתב ההגנה שלה בתוך הראש שלה באופן בלתי פוסק. בפרק השני היא מנסה להקדים את הדוב שהתעורר בפרק הראשון (ומן הסתם ימשיך להתעורר בפרקים הבאים) ויעניק לה ולנו שיעור על סודות ועל הפער בין הדימוי העצמי לדימוי שאנחנו משווקים החוצה. אנקדוטה קטנה: בעקבות כתיבת הסדרה הוסיף הפסיכולוג בחיים האמיתיים של קרן מרגלית, שכתבה וביימה, סעיף בצוואה שלו, שמורה להשמיד את סיכומי הפגישות שערך עם מטופלים.

(צילום: פיני סילוק)

מלבד עלמה זק (בתפקיד אשתו של הפסיכולוג) ויוסי מרשק, מרגלית מביאה איתה מהדרמה הקודמת שלה, "פלפלים צהובים", ל"להעיר את הדב" את הדיאלוגים המצוינים, את הבימוי החומל שהופך את הדמויות שלה לאהובות ואת היכולת ללכוד ניואונסים רגשיים ולהגביר אותם לכדי דרמה. העובדה ש"פלפלים צהובים" נמכרה ל-BBC הבריטית מן הסתם הקלה על קשת להרעיף על "להעיר את הדב" תקציב נאה כחלק מהשקעה לטווח ארוך, גם בעידן הפוסט-פיצול.