"ויתרתי על החיים הפרטיים בשביל האומנות"
ההורים של הצלמת הדרוזית אמירה זיאן לא הסכימו שתוציא רישיון נהיגה, שתישן מחוץ לבית או שתלמד. אבל היא לא ויתרה על החלומות שלה, והיום צילומיה המרשימים - שמציגים פעולות יומיומיות של נשים כמו ניקיון או אפיית פיתות - מספרים את סיפורן של נשים רבות שקולן אינו נשמע: "אישה יכולה לעשות הכול אם ייתנו לה הזדמנות". ריאיון
אמירה זיאן היא מנהיגה. מהסוג השקט אומנם, זה שלא שומעים את קולו בכל ציוץ בטוויטר, אבל השינוי שהיא יוצרת מורגש ונושם וחיוני מאין כמוהו. זיאן (40) היא צלמת דרוזית החיה ויוצרת בכפר ירכא, והיא לקחה על עצמה משימה לא פשוטה כלל – לשבור את תקרת הזכוכית של נשים בעדה הדרוזית, או לפחות לחרוץ בה סדק קטן.
היא אף פעם לא הלכה בתלם, וכשאמרו לה "לא" וניסו להתוות לה את המסלול המוכר שתחילתו (או סופו) בחתונה, לה היו תוכניות אחרות. "נולדתי למשפחה מסורתית, ואימא שלי דתייה, מהטיפוסים של פעם, אז היו לי המון סכסוכים עם ההורים. רציתי ללמוד והם לא הסכימו, אסור היה לי לישון בחוץ, ולא לעשות רישיון נהיגה. הכול בשבילי היה מוגבל. אבל לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות", היא מספרת.
"שילמתי כסף ורשמתי את עצמי ללימודים, ולא אמרתי להורים. רק יום לפני תחילת הלימודים הודעתי להם שאני הולכת ושלא יכולים להחזיר לי את הכסף". זיאן נרשמה ללימודי הנדסה כימית, אך מהר מאוד הבינה שהלב נמצא במקום אחר: "לא הייתה לי מודעות למה שאני ואף אחד לא כיוון אותי. אבל כשנגעתי באומנות הרגשתי שיש קול בתוכי שאומר שזו אני".
זיאן גילתה את היכולת המופלאה שלה לספר סיפור באמצעות צילום: "כשהייתי חוזרת מהאוניברסיטה, הייתי רואה ילדים שלוקחים כסף מאנשים ברחובות וכאב לי הלב. אז לקחתי את האחיינים שלי, הלבשתי אותם כמו ילדי רחוב וצבעתי להם את הפנים. הצגתי אותם בבית הספר היסודי בכפר". התגובות הנרגשות לא איחרו לבוא.
השנה היא קיבלה את פרס עידוד היצירה ממשרד התרבות, חותמת משמעותית עבורה – "זה אומר שקוראים את התמונות שלי", היא אומרת, ומספרת על הרגע שבו הבינה שהסיפור שלה הוא סיפורן של הרבה נשים והפכה לקול שלהן: "יש המון נשים שאני מכירה שיש להן אותו סיפור, שלא יכולות לעשות מה שהן רוצות. אני תמיד אומרת שאישה יכולה לעשות הכול אם ייתנו לה הזדמנות. הגבר לא יכול לעשות כל מה שהיא עושה – כולל להיות עקרת בית".
זיאן שאבה השראה מנשים מהכפר שלה כשדיברה איתן על חיי היום-יום שלהן. עד מהרה היא הבינה שאת התכנים שעלו בשיחות היא לא יכולה לשמור בתוכה: "השיחות הפכו אינטימיות, והנשים סיפרו לי את סיפורי החיים שלהן. לקחתי את הדברים המעניינים והפכתי אותם לאובייקט", היא מסבירה את הצילומים שלה, שכוללים פעולות המזוהות עם נשים, כמו הכנת פיתות דרוזיות, ניקיון או שטיפת כלים. "רציתי להראות את הפעולה היום-יומית שעושים, ולשחק בה - כמו שאומרים מילה מורכבת שוב ושוב עד שהצליל שלה נשמע חדש", היא ממחישה יפה את המניפולציה שניסתה ליצור בעזרת הצילום.
"למשל, הניקיון זה לא רק ניקיון הגוף או הכלים, יש הרבה מעבר לזה. זה משהו שאימא שלי הייתה אומרת לי תמיד, ואני יודעת שזה ככה אצל הרבה נשים - 'שאף אחד לא ייגע בך כשאת יוצאת מחוץ לכפר, את צריכה לשמור על עצמך. לא לגעת באנשים זרים'. כי אצלנו אסור להתערבב עם עדות אחרות, אז בעצם ההנחיה היא 'שמרי על עצמך על מנת שתהיי טהורה'. רוב העבודות שלי הן בשחור ולבן. שחור מסמל עבורי את הרשמיות, העוצמה, הפחד. הלבן מסמל את הרוחניות, הטוהר והניקיון".
זיאן אף צילמה את עצמה בשמלת כלה לבנה – "כי בעקבות השאיפות שלי ברחתי מחיי הנישואים", היא אומרת ומציינת שבעבר אף הייתה מאורסת. "אנשים לא הבינו שיש מסר מאחורי התמונה שלי. חשבו שאני מדגמנת או משהו". עד היום, היא אומרת בצער, רק ספורים ממקום הולדתה מגיעים לראות את התערוכות שלה. "באים בעיקר מהמגזר שלכם", היא מודה.
בעבודה אחרת של זיאן נראית פיתה דרוזית שמסביבה רקע שחור, והיא מסתירה את מי שאוחזת בה. "הפיתה היא סמל של העדה הדרוזית, ואני רואה המון נשים שמתאמצות באפיית הפיתות עם כל הקושי והחום. זו עבודה בהשראת מישהי שעשיתי איתה ריאיון ואמרה שלמרות שהיא לא מרוצה מהתפקיד שלה, היא צריכה לעשות אותו", היא מסבירה.
בתמונה נוספת נראית אישה שוכבת בטבע לצד עץ שקדייה וערימה גדולה של אשפה. "למרות כל הקושי שהאישה עוברת, תמיד עושים עליה איקס ואומרים לה שהיא לא טובה, אבל היא עדיין חזקה ועצמאית – ממש כמו השקדייה שצומחת לצד כל הזבל שמסביב", זיאן מסבירה את המשמעות הכואבת שמאחורי העבודה.
בצילום אחר, שקשה להתעלם ממנו, נראית שמלה אדומה מתנפנפת באוויר וכמו נעלמת בחלקה התחתון. "זה מסדרה של אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים", היא אומרת. "היו לי המון ויכוחים איתו כל הזמן, לגבי כל דבר שרציתי. לצד התמונה הזאת יש גם תמונה של הלבוש המסורתי. האדומה משקפת אותי, את מה שאני, ועולה השאלה אם לוותר על הלבוש המודרני שלי ולאמץ את הלבוש המסורתי שלנו".
והתשובה?
"יש המון שלמדו אומנות בבית הספר והסתפקו בכך. אני לא. ההנאה שלי היא להוציא את האומנות שלי ולהראות לעולם. אני ויתרתי על החיים הפרטיים שלי בשביל האומנות. היום יש התפתחות גם בעוד מקצועות, אפילו ברפואה. במקצוע שלי אין מספיק נשים מהמגזר. בעקבותיי היו הרבה, אבל זה לא היה קל בכלל. אני מאמינה שזה יבוא".
את רואה את עצמך מצלמת גברים מתישהו?
"האמת - לא יודעת (צוחקת), אולי. אני קודם כול אישה ונשים הכי קרובות אליי. רציתי שישמעו את הקולות שלהן דרך היצירה שלי".
אמירה זיאן תציג תערוכה בגלריה לאומנות באום אל-פחם החל מ-17.2.
