צריך תקופת צינון

אין זה סוד שבמזרח התיכון לא רק הון ושלטון צועדים יד ביד, אלא גם צבא ושלטון מהווים
מערכת כלים שלובים. ישראל אמנם אינה נשלטת עדיין על ידי חונטה צבאית, אבל היא גם אינה רחוקה מכך. מספרם הגדל והולך של אנשי צבא (מיל') בממסד הפוליטי חייב להדליק אורות אדומים אצל כל שוחרי הדמוקרטיה, לרבות בקרב בכירי הצבא.
הבעיה איננה בעברם הצבאי של פוליטיקאים כאלה ואחרים, שכן אין איש צבא לשעבר נחות ביחס לכל עסקן פוליטי אחר, אלא קודם כל במועד ההתמיינות הפוליטית של איש הצבא, ובקשר בינה לבין קידומו בתוך הצבא, ולאחר מכן, בהשתבצותו במערכת הפוליטית.
אין זה סוד שככל שדרגת הפיקוד גבוהה יותר, כך גבוהה דרגת החיכוך של אנשי הצבא עם הפוליטיקאים, במיוחד עם אלה שבשלטון באותה עת. במיוחד אמורים הדברים בחילות שאנשיהם לוקחים חלק במירוץ למשרת הרמטכ"ל. והסכנה שבדבר היא כפולה ומכופלת. נפגעים מכך הקוד המקצועי ובמידה מסוימת גם הקוד האתי של הקצונה הבכירה, שאמורה להיות זו שמספקת
לרמה הפוליטית את נתוני המציאות הביטחונית. הסכנה היא שקצונה זו תהייה רפלקסיבית, קרי: תשקף לרמה הפוליטית תמונת מציאות כפי שמקרינה הרמה הפוליטית עצמה.
ראש אמ"ן בשעתו, אלי זעירא, נתן ערב מלחמת יום הכיפורים חוות דעת ששיקפה יותר את הראייה הפוליטית של מקבלי ההחלטות מאשר את המציאות בשטח. הוא לא היה הראשון, ולמרבית החומרה גם לא האחרון. קדמו לו, בין היתר רב אלוף בר-לב, שסיכם למחרת מלחמת ההתשה בתעלה את תמונת המציאות כך: המתישים (המצרים) היו למותשים! וזאת לאחר שהמצרים הזיזו באישון לילה את סוללות הטילים אל קו התעלה, הכריזו על סיום שלב "שבירת מחסום הפחד" (מפני צ.ה"ל) ותחילת שלב "ההכנה לצליחת התעלה". לאחר מכן, היה בר-לב לשר בממשלה. את מחיר תמונת המציאות המעוותת שילמה ישראל במלחמת יום הכיפורים.
היכן הייתה הקצונה הבכירה של צה"ל כאשר הוכנה מלחמת של'ג וכאשר התגלגלה לביירות? מח"ט אחד בלבד, וגם הוא בחצי גמגום, העיז להביע דעה מנוגדת לדעת הדרג הפוליטי. הבכירים ממנו אמרו "אמן" במשך 18 שנות המלחמה ורצועת הביטחון, התברגו היטב בממסד השלטוני ומתוכם יצאו לפחות שלושה שרים וראש ממשלה אחד.
הפוליטיזציה של קצונה בכירה בעודה במדים גורמת נזק בל ישוער ליכולת של הדרג המדיני לקבל תובנה של המציאות האמיתית בשטח. במקביל, מעוות תהליך זה את המרקם המקצועי והאתי בצבא עצמו. התוצאה "יחסים אישיים" היא מינויים של בכירים בצבא, שאינם בהכרח משקפים יכולות חיוניות הנדרשות לתפקידים אלה.
הן הצמרת הפיקודית של צה"ל והן הממסד הפוליטי לוקים בשגרת החשיבה ובנטייה לאלתור, שהן תוצאה של הסימביוזה בין שני הממסדים. לתקנת המצב יש למנוע בכל דרך אפשרית את תהליך יצירת הזיקות האישיות בין שתי המערכות. אחד הפתרונות המתבקשים הוא תקופת צינון של חמש שנים לפחות בין סיום תפקיד צבאי להשתלבות בממסד הפוליטי. אם לא ניתן את הדעת לכך לאלתר, ניראה יותר ויותר כרפובליקת בננות מאשר כדמוקרטיה נאורה בקרב המדינות המפותחות.