שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ברשות הפלסטינית מקדמים נשים, הערבים בישראל עוד לא
    בבית לחם יש ראש עירייה, גם בראש נפת רמאללה עומדת אישה - אבל ביישובים הערביים בישראל שיעור חברות המועצה הוא 0.7%. מה צריך כדי לשנות? חקיקה והתעוררות
    השבוע מצוינות ונחגגות 100 שנה להענקת זכות הבחירה לנשים. מאה שנים מאז שהסופרג'יסטיות בארה"ב ובבריטניה ניצחו במאבק ארוך ונחוש להכרה בזכותנו לבחור, להכרה בכך שנשים הן – הפתעה הפתעה – בנות אדם שמגיעות להן זכויות אזרח שוות לאלה של הגברים. מאה שנים מאז שחבורה נחושה של נשים, ששילמה מחיר כבד, לעיתים כבד מנשוא, הצליחה לשנות סדרי עולם.

     

    מדינות רבות התעכבו והעניקו זכות בחירה לנשים עשרות שנים אחרי הניצחון ההוא. סעודיה, האחרונה שבהן, העניקה לנשותיה את זכות הבחירה רק לפני שנתיים.

     

    המאבק על זכות ההצבעה אולי הסתיים, אבל המאבק על השוויון בכלל ובזירה הציבורית-פוליטית בפרט, עוד רחוק מנקודת הסיום שלו ונשים ברחבי העולם נאבקות על מקומן בחיים הציבוריים והפוליטיים, על מקום מסביב לשולחנות קבלת ההחלטות, על האפשרות להגיע לעמדות השפעה.

    נשים ערביות בישראל סובלות מהדרה משולשת (צילום: מתן טורקיה) (צילום: מתן טורקיה)
    נשים ערביות בישראל סובלות מהדרה משולשת(צילום: מתן טורקיה)
     

    באוקטובר 2018 ייערכו הבחירות לרשויות המקומיות בישראל. אם חשבנו שייצוג נשי בכנסת הוא בעיה, הנתונים בשלטון המקומי קשים הרבה יותר: אחוז הנבחרות ברשויות המקומיות עומד על 13%. ראשות ערים? 2%. ובכלל, ב-98 מתוך 236 רשויות מקומיות אחוז הייצוג הנשי עומד על 0 עגול ומוחלט.

     

    בפוליטיקה המקומית ברשויות הערביות בישראל, היעדר הייצוג קשה עוד יותר. ביישובים הערבים שיעור חברות המועצה נמוך מ-0.7%. ובמילים אחרות – 10 חברות מועצה מכהנות היום ב-77 רשויות ערביות. וכמובן שאין מה לדבר על ראשות ערבית בראשות אישה.

     

    הזירה הפוליטית המקומית נתפסת בקרב הגברים בחברה הערבית כזירה היחידה בה הם יכולים לזכות בהשפעה של ממש. בהיעדר נגישות למשרות הבכירות במשק הישראלי ולעמדות ההשפעה של יוצאי המערכת הביטחונית, המאבק להגמוניה בפוליטיקה המקומית, שאחוזי ההצבעה בבחירות בה נושקים ביישובים הערביים ל-90%, לעומת 40% ביישובים היהודיים, הופך למאבק המרכזי של הגבר הערבי.

     

    נכון, מדובר בחברה פטריאכלית יותר מהיהודית. והבחירות המקומיות ביישובים הערביים מתבססות על השתייכות חמולתית ולא מפלגתית. אבל מבט אל השכנים ברשות הפלסטינית יגלה שיש מכסה של חברות מועצה וכן שבראש נפת רמאללה עומדת אישה וכך גם בראשות עיריית בית לחם. שני מקומות מאוד לא זניחים, בלשון המעטה.

     

    נשים ערביות בישראל סובלות מהדרה משולשת: בחברה הכללית על היותן נשים וערביות, ועל היותן נשים בתוך החברה הערבית, חברה שמתקשה לקבל נשים במרחב הציבורי, ודאי שהפוליטי.

     

    אבל גם אנחנו רוצות להשמיע קול. ולא רק בשלשול הפתק בקלפי. רוצות להשתלב בזירה הציבורית ולהשפיע על השיח הפוליטי, רוצות להיות שותפות בעיצוב מרקם החיים ביישוב שלנו, במדינה שלנו, ולקדם את מעמד החברה הערבית בישראל. רבות מאיתנו עוסקות בזכויות פוליטיות, מגדריות ומעמדיות ופועלות לקדם שוויון בכל תחומי החיים, אך המרחב הפתוח עבורנו הוא כמעט רק מרחב ארגוני החברה האזרחית, ובייחוד כאלה הנתפסים "נשיים" בגלל הנושאים בהם הם עוסקים. העבודה שנעשית בהם חשובה, אבל יש בה מעט אפשרות לשותפות בתהליכי התכנון האסטרטגיים להשפיע על קבלת ההחלטות.

     

    השילוב בין הפוטנציאל המנהיגותי העצום הקיים בקרב נשים ערביות לבין החסמים המונעים את כניסתן לפוליטיקה מצריך פעולה נחושה, רחבה ובעלת אורך רוח. נשים ערביות ונשים יהודיות צריכות לפעול על מנת לשנות חקיקה ולדרוש שריון של נשים לתפקידי נבחרות ציבור. במקביל, נשים ערביות חייבות להתחיל להתפקד למפלגות ולהתמודד במסגרתן או לחילופין להקים רשימות נשיות לבחירות המקומיות, מתוך הבנה שהמבנה החמולתי והדאגה לשימור הכוח הגברי יקשו עלינו לפרוץ קדימה עד שנשנה את המציאות. אמותינו הסופרג'יסטיות לימדו אותנו שאפשר. עכשיו תורנו.

     

    מיסם ג'לג'ולי, עמיתה בתוכנית "דרך" של קרן ברל כצנלסון, יו"ר מרחב משולש דרומי בנעמ"ת וחברה קואליציית "מקומיות 2018"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים