מועצת האום

ואז סמיר עיסא כרע ברך וצעק: "אנחנו חייבים לדרוס! לרסק! אני באתי להצליח! אצלי ישחקו רק כאלה עם עיניים אדומות, מלאות דם, עם תאווה לנצח. אני יודע רק עליות. שש עליות יש לי כבר, השנה תהיה השביעית".

יש הרבה סיבות טובות לבקר בחדר ההלבשה של הפועל אום אל־פאחם, הקבוצה שהתפרקה לפני תשע שנים, החלה את דרכה מחדש בליגה ג' וטיפסה מחדש עד ליגה א', אבל אם אתם רוצים אחת מרכזית, כדאי שתתרכזו במאמן שלה. השואו של עיסא, הדבר הכי מלהיב באזור ואדי ערה רבתי, מספק את כל החבילה: נאומי מוטיבציה אמוציונליים, צעקות של רס"ר, שפת גוף גדולה מהחיים, הומור שמוריד אותך בחזרה לקרקע, וסלוגנים שנותנים קונטרה לטראמפ וליברמן.

סמיר עיסא. רס"ר(צילום: עוז מועלם)

תוך חצי שעה מהרגע שנפגשנו הספיק המאמן לזרוק לצלם בקריצה "תעשה לי תמונה עם איסמעיל הנייה" (תוך שהוא מתחבק עם השחקן כילאני כילאני בעל הזקן העבות), לספר לשחקניו "אני אב שכול, ונשבע לכם בילדים שלי, אתמול הייתי עם דמעות בעיניים. אני קשור לקבוצה הזאת בצורה בלתי רגילה", ולזרוק דאחקה עצמית שנוגעת לגודל הוואבוס שלו. את הכריזמה מפזר עיסא על הדשא יחד עם הקונוסים והסיפורים שכרוכים סביבו.

והסיפורים האלה כוללים נדידה בלתי פוסקת בליגות הנמוכות שאיכשהו תמיד חוזרת לאום אל־פאחם, הצלחות בליגה הפלסטינית, וגם הרשעה בבית הדין של ההתאחדות בניסיון להטיית משחק והרחקה לשנתיים. לפני כשלושה שבועות הוא הגיע להפועל אום אל־פאחם אחרי שעזב את הפועל איכסל בטונים צורמים, וכדי לתבל את הדרמה כדאי להזכיר שהשתיים נאבקות בצמרת ליגה א' צפון על כרטיס העלייה ללאומית. איכסל ראשונה עם 39 נקודות, פאחם רביעית עם 35 וביניהן מפרידות הפועל הרצליה ורובי שפירא חיפה עם 38 כל אחת. מבחינת עיסא הפער הזה לא משמעותי, הוא הרי בא לדרוס. וכששואלים אותו על הסיכויים של קבוצתו הוא מיישיר מבט ועונה בפסקנות: "אום אל־פאחם תהיה בשנה הבאה בליגה הלאומית".

סטריאוטיפים בלי פילטרים

אל חדר ההלבשה באצטדיון השלום מוביל מסדרון גראפיטי - כולו בעברית - ובו אפשר לזהות כתובות כמו "אום אל־פאחם אימפריה" ו"האדומים המשוגעים" (גרסה מקומית ל"השדים האדומים"?). בדרך עוברים על פני דלת אליה מוצמד דף A4 עם הכיתוב "חדר מאמן והנהלה, הכניסה לבעלי תפקיד". בפנים מגלים שולחן כבד עם מחשב, כורסאות שחורות מרופדות ומגינים שתלויים על הקירות. בהמשך נמצא חדר ציוד שבמרכזו עגלת סופר עם אימוניות ומאחוריה ארונית כוורת שבה מפוזרים פריטים שונים, מזיתים ולימונים ועד חומרי ניקוי.

שחקני הפועל אום אל פאחם(צילום: עוז מועלם)

בין הפרצופים שאמורים לממש את ההבטחה לעלייה אפשר לזהות את מוראד אבו ענזה (פעם חלוץ מבטיח בליגת העל), מחמוד עבאס (לשעבר בהפועל עכו ובני־לוד), אביב חדד (לשעבר בבני־יהודה) משה בן־לולו (הספיק לשחק בבית"ר ירושלים ובווסטרלו הבלגית) ולוהאב כיאל (שיחק עם סכנין ועכו בליגת העל ובן דוד של בירם).

בחדר ההלבשה האווירה משועשעת. השחקנים זורקים עקיצות ("הוא מטומטם, לא יודע להתראיין", "למה אתה גזען?"), בדיחות, ופה ושם אפשר לשמוע קטעי שיחה על הפרק האחרון של "פאודה". רוב הדיבור, כמו גם התדריך וחלוקת ההוראות, מתנהלים בעברית, וכשאני שואל מי פה יודע ערבית, מתערב חבר ההנהלה, דאפר מחמיד, וזורק בהקנטה: "משה בן־לולו יודע ערבית. איש שב"כ לשעבר, איך לא יידע ערבית?! בדוק שהוא איש שב"כ". הקונספט ברור: זורקים את כל הסטריאוטיפים לתוך הפרצוף ומפרקים את המתח, אם בכלל יש כזה, בצחוק משחרר.

האימון נערך בשעות הצהריים, והקצב שלו משוגע. אחרי יומיים בתפקיד זיהה עיסא שלשחקנים שלו אין ממש כושר גופני ("כשבאתי מצאתי שחקנים חסרי כושר גופני שלא עומדים נכון מבחינה טקטית"), ומאותו רגע הוא מארגן להם אימוני רצח תוך כדי צרחות ומטריף אותם בטון שנע בין רס"ר מופרע לאב מוטיבטור. כששאלנו אם זה בגלל המצלמה שלנו, התנשף אחד השחקנים: "הלוואי, ככה הוא כל יום".

קצב משוגע באימון(צילום: עוז מועלם)

בתום תרגיל אינטנסיבי של ספרינטים דורש המאמן מעוזרו לעבור בין השחקנים ולמדוד להם דופק. בליגה א' אין צ'יפים ואין טכנולוגיה מתקדמת, אז העוזר מדלג בין הכדורגלנים, מצמיד להם יד לצוואר תוך כדי הצצה בשעונו ומדווח לעיסא מי מסדיר מהר את הדופק ומי בקושי מצליח לנשום. בינתיים מגיעה למגרש אישה מבוגרת, מנופפת בידה למאמן ולשחקנים ומתמקמת ביציע. קוראים לה אום אשרף ומתברר שהיא אחת האוהדות המושבעות של הפועל אום אל־פאחם. בהמשך היא מספרת: "אני אוהדת של הקבוצה מאז שאני ילדה קטנה. כל המשפחה שלי אוהדת הפועל אום אל־פאחם. לפני כמה שבועות, כשהתוצאות היו לא טובות, הבאתי מסעודיה משהו מיוחד נגד עין הרע. באתי לאימון, הדלקתי את זה ופיזרתי את העשן בין כל השחקנים. גם היהודים שיתפו פעולה ואמרו לי 'אום אשרף, בואי תשימי לי עשן ברגל הזאת, ברגל השנייה'".

קצת בצד עומד אוהד־פרשן העונה לשם רוני אגברייה. זה לא כינוי, ככה קוראים לבנאדם בתעודת הזהות. מתברר שאבא שלו העריץ את הכדורגלן רוני קלדרון ובחר לקרוא לבן שלו על שמו. היום רוני מבסוט מהחיבור של השחקנים היהודים והערבים במועדון: "חצי מהשחקנים בהרכב שלנו הם יהודים ומרגישים פה מצוין. טוב להם, הקבוצה מגובשת. תראה איך אחרי אימון ערב יושבים פה כולם, מדליקים מדורה, מביאים חומוס".

וכשיש בלגן בכביש ואדי ערה, כמו שהיה אחרי ההכרזה של טראמפ?

"תשמע, זה נגמר השטויות האלה. לא מעניין אותנו ואת השחקנים כל הפוליטיקה. כששומעים בלגן אז כולם מתרחקים, אבל זה לא משפיע על הכדורגל. אפילו אני, כערבי, כשאני הולך נגיד לנגב ואומרים שיש בלגן בכביש רהט, אני גם מפחד ללכת. זה לא מבדיל בין יהודים לערבים. בסוף כולם פוחדים על עצמם. זה ספורט, אחי. אתה רוצה להגיד לי שאין שחקנים שגרים בהתנחלויות ומשחקים פה באום אל־פאחם?".

אוהדי אום אל פאחם. הפוליטיקה לא מעניינת אותם(צילום: עוז מועלם)

"מזמין את בית"ר לארוחה"

אחרי כמה דקות של שיחה מאלפת רוני אגברייה מוסיף: "אני חייב להגיד לך שאני כועס. אנחנו הערבים רוצים להתחבר, אמיתי, רוצים להתגבש, ואתה יכול לראות את זה במגרש. אבל שמה, בליגת העל, התחילו להשתגע כולם. במכבי חיפה אתה שומע גזענות, בבית"ר, במכבי ת"א. מה זה היה מה שכתבו נגד מרואן קבהא? זה לא מכובד. אני גם אוהד מכבי ת"א וכתבתי להם בפייסבוק שלהם 'אין ערבים, אין תארים'. הרי התואר האחרון שלהם היה כששיחק אצלם מהראן ראדי".

עיסא מסיים את האימון ומתפנה לשיחה על כדורגל, החיים והפוליטיקה: "תסתכל על הקבוצה - חצי יהודים, חצי ערבים. מרקם חברתי מדהים. כולם מדברים על דו־קיום, אנחנו עושים ומיישמים. אין פה שום הבדל בין אף שחקן, לא בצבע, לא בשפת דיבור, ובוודאי לא בין יהודי לערבי. תסתכל על המגרש, לא תדע להבחין מי יהודי ומי ערבי".

מה אתה אומר ליהודים שפוחדים להיכנס לעיר?

"עזבו את כל הסטיגמות שיש לכם, אום אל־פאחם זו דוגמה נפלאה לדו־קיום. אני אומר לך, אלה האנשים הכי טובים בארץ. שכל המנהיגים יבואו ללמוד ממה שקורה פה. אני מזמין את בית"ר ירושלים, את מכבי ת"א, את כל הקבוצות שיבואו אלינו, גם למשחק אימון וגם לארוחה דשנה".

בטח שמעת על הכתובות של אוהדי מכבי ת"א נגד קבהא.

"אנחנו צריכים להתעלות מעל המקרים האלה. אנחנו מודעים לזה שיש עשבים שוטים, הם לא מבטאים את הכלל".

לפני שאנחנו נפרדים, כשהצלם מבקש מהמאמן עוד תמונה אחת על רקע העיר, הוא זורק בחיוך: "עם הזקן הזה והמסגד ברקע, זה ישר שלוש שנים בכלא דמון".