ג'ון אוליבר: "אתה חייב לשמור על הפה שלך"
עיתונאים מותקפים בלי סוף בעידן דונלד טראמפ, בזמן שהבדרנים חוגגים את הנשיאות הכי טובה שקרתה להם. ג'ון אוליבר תקוע איפשהו באמצע, מאזן בין חשיפת האמת לבין הרצון נטו להצחיק. בזהירות יתרה שכנראה לא היה מייחל לעצמו כמראיין, הוא מבהיר שפוליטיקה זה לא בשבילו ("הו אלוהים, לא"), מספר על החשש מפליטות פה ומסביר למה אין לו שאיפה לראיין את טראמפ
אבל בעוד העיתונאים נמצאים תחת מתקפה, הבדרנים, הליצנים והחקיינים למיניהם דווקא חוגגים ומעוררים הדים עם ההתייחסויות הקומיות לתכנים שטראמפ מספק להם על בסיס יומי. ואיפה ג'ון אוליבר נמצא במערכה התקשורתית הזו? אפשר להגיד שהוא באמצע – בין עיתונות חוקרת לפרשנות סאטירית על ההתרחשויות היומיומיות, מונע בין שאיפה לחשיפת האמת לבין הרצון להעלות חיוך על פניכם.
העונה החמישית של "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" תעלה מחר (ב') ברשת HBO בארצות הברית וכן ב-HOT, yes ובסלקום tv בישראל, כשלפניה מציאות פוליטית גועשת, מבעבעת וגדושה ברעשי רקע שעולה מן הרחוב – ובעיקר מתוך הבית הלבן. זהו אתגר לא פשוט עבור אוליבר הבריטי, שמחפש את הניואנסים בכל נושא. "קשה לשמור על מיקוד", הוא מודה בראיון ל-ynet. "בכל הנוגע לכתיבה של התוכנית, אנחנו משתדלים להתעלם מרעשי הרקע חסרי החשיבות, שהם רק יכולים להסיט אותך מהעיסוק בעניינים רבי-משמעות. מצד שני, אנחנו חייבים להיות ערניים מספיק כדי לא לפספס התבטאויות מתלהמות במיוחד".
איך בוררים את המהותי מתוך הברברת התמידית של טראמפ?
"טראמפ טוב מאוד בלזרוק פצצות עשן, הוא יודע איך לשנות את תשומת הלב כמו קוסם. יש לו נטייה להגיד דברים שיפנו את תשומת הלב הציבורית למקומות הפחות חשובים. אני לא חושב שהוא מתוחכם מספיק לעשות את הדברים האלה במכוון, אבל הוא פשוט מפזר פצצות מילוליות לכל עבר. מתוך הבלבול הזה אנשים מתפתים ללכת אחרי ההטעיות שלו. הדבר הכי חשוב הוא לא להתייחס לכל מה שהוא אומר.
"מה שאנחנו מנסים לעשות זה לרסן את מה שהוא אומר במהלך השבוע, ולרכז את זה בקצרה בפתיח התוכנית. בדרך זו אפשר להגן על מה שקורה בהמשך התוכנית, ולהציג לעומק סוגיות שלא קשורות אליו. יש המון נושאים חשובים להתעסק בהם – מברקזיט ועד לחיסונים. אסור לנו לאפשר לו להיות הדמות הדומיננטית בסיקור".
"הדמות של טראמפ השתרשה. הקצב שלו והדרך שבה הוא מדבר יכולים להיות מאוד מצחיקים. האופן שבו הוא בונה משפטים זה לא משהו שהיית רוצה שהילד שלך יעשה. אבל אלו דברים שיכולים לתפוס את מרכז הבמה", מסביר אוליבר.
"זה מפתה מאוד להיתלות בחזות שלו, אבל מה שאנחנו מנסים לעשות זה להפריד בין האישיות שלו לבין התוכן של דבריו. אנחנו רוצים להראות שאם נבודד את התוכן של דבריו, אז נחשוף את העובדה שהוא לא קוהרנטית. אני מודה שהאישיות הקולנית שלו יכולה לסחוף גם את תשומת הלב שלנו. זה לא שהוא עושה זאת באופן מכוון לדעתי. זו לא אסטרטגיה מובנית".
אז איך בכל זאת מחליטים להתייחס ברצינות למה שהוא אומר?
"טראמפ מוציא מהפה שלו כל כך הרבה דברים צעקניים, אבל לרוב עדיף פשוט להתעלם מהם. אפילו כשמדובר בפה של נשיא ארה"ב. אתה עדיין חייב לשים לב לכך שהוא אומר דברים נבזיים באמת, כמו למשל אחרי מה שקרה בשרלוטסוויל. צריך להיות זהירים, כי גם כשכאתה מחוסן יחסית לדברים שהוא אומר, אתה עדיין רוצה להיות רגיש להתבטאויות פוגעניות באמת".
למה לי פוליטיקה עכשיו
אוליבר בן ה-40 נולד בבירמינגהאם שבבריטניה. בצעירותו כסטודנט בקיימברידג' היה שותף פעיל במועדון התיאטרון המקומי, ובהמשך פצח בקריירת סטנד-אפ שנסקה במהירות והקנתה לו שם של קומיקאי מושחז ומוצלח. הפריצה הגדולה הגיעה עם ליהוקו ל"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט ב-2006. אוליבר היגר לניו יורק רק כדי להתמנות לתפקיד "כתבנו הבכיר בבריטניה" – פוזיציה מפוברקת שבמידה רבה נועדה ללגלג על האמריקנים מנקודת מבט חיצונית.
הדיאלוגים המשעשעים בינו לבין סטיוארט היוו רגעי שיא בתוכנית הסאטירית האהובה. אוליבר הגיש אותה מדי פעם בהיעדרו של סטיוארט, והתקבל בהתלהבות רבה מצד הקהל. היה כבר מי שהכריז עליו כיורש העצר של סטיוארט, אלא שב-HBO החליטו לעשות מהלך והציעו לו תוכנית משלו, ובשליטתו הבלעדית. כך נולדה "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" (Last Week Tonight)שהתגבשה כתוכנית תחקירים סאטירית, ששמה לעצמה כמטרה לחשוף את האפור שבין השחור ללבן.
בין הסיפורים העיתונאיים הגדולים שאוליבר וצוותו סיקרו בתוכנית, בולטים הראיון החושפני עם אדוארד סנודן, התחקירים על מוצרי הטבק בארה"ב, תעשיית כריית הפחם, מדיניות החיסונים, ניטרליות רשת ועוד. בנוסף שודרו כתבות שהוקדשו לתופעות שונות ומשונות ומנהיגים מרחבי העולם ותרמו להעשרת השיח הציבורי בארה"ב ומסביב לגלובוס. עם זאת, הוא מודה שיותר נגעה ללבו ההכרעה של בריטניה להיפרד מהאיחוד האירופי – שנראתה לו כמו החלטה חסרת הגיון ומטופשת.
אתה לא חושש לפעמים שהאנושות עומדת בפני אסון שלא ניתן יהיה לצחוק עליו?
"ברמה האישית, אני מוטרד מהאפשרות שמשהו נורא יקרה. אבל כקומיקאי, הומור שחור הוא הדבר שאני הכי אוהב. אני יכול לדמיין את עצמי מתבדח כל הדרך אל פטריית האטום".
אולי כדאי להשקיע יותר ברמה האישית, ולעבור מהשואו-ביז אל הפוליטיקה?
"או אלוהים, לא. ראינו שהרף די נמוך ואני כנראה יכול להיות למשל מושל קליפורניה כמו שוורצנגר, רק עם פחות מסת שרירים. אבל אין לי שום רצון להיות פוליטיקאי, ואני לא חושב שיש לי את היכולות להיות בתפקיד כזה. אין בי מספיק נכונות להתפשר כדי להיות פוליטיקאי".
ריאיון עם טראמפ? "אין לי מה להגיד לו"
לצד העקיצות שאוליבר מחלק בשפע למנהיגים שונים בארה"ב וברחבי העולם (כולל בישראל, כזכור מסקירת תשדירי התעמולה מהבחירות האחרונות), הוא מתבשם גם בהומור עצמי מפותח, שלטענתו מהווה חלק מהותי באישיותו.
"זה העוגן שלי בחיים האמיתיים, בלי זה אני נידף ברוח", אומר אוליבר. "איני חושב על עצמי כמי שנעלה מעם, אז הדרך הטובה ביותר לעשות כן היא להתלוצץ על נקודות השפל שבהן אני נמצא. כמה מהבדיחות הטובות ביותר שיש לנו הן אלו המרושעות כלפי עצמי. למשל הייתה בדיחה שהדרך הכי מדויקת לתאר את המראה שלי היא השתקפות של הארי פוטר על ידית דלת. זה בוודאי היה הורס איתי בשלב מוקדם יותר של הקריירה, אבל זה מדויק ומצחיק".
נימוסים והליכות, וכאמור הומור עצמי, הם חלק משמעותי מהדרך שבה אוליבר מתנהל – כאילו היפוך מוחלט של דונלד טראמפ. אבל בפאנל שהנחה בדצמבר האחרון בהשתתפות דסטין הופמן, הסתער על השחקן הוותיק בנוגע להאשמות שצצו בנוגע להטרדות מיניות מעברו. הרגעים המביכים הללו זכו לסיקור נרחב בתקשורת האמריקנית. הופמן הצטייר כמטרידן שלא מסוגל להתמודד עם עברו, בעוד שאוליבר הוצג כאביר זכויות הנשים. כשנשאל אם ניתן למצוא מורכבות וניואנסים גם בשיח העכשווי לגבי יחסי גברים-נשים המוכתב ברוח תנועת Me Too, אוליבר המתנסח על פי רוב בבהירות, מוצא עצמו במבוי סתום.
"אני חושב שכל נושא שאנחנו נכנסים אליו מלא ביותר ניואנסים ממה שתיארנו לעצמנו מלכתחילה", הוא אומר במה שנראה כמו ניסיון התחמקות מהסוגיה הבוערת. "אפילו אם המסקנות שלך הן אותן מסקנות, אתה מגלה מורכבויות מתחת לפני השטח שנותנות עומק למסקנות שלך. זה מזכיר לי את התחקיר שעשינו על חיסונים. היו מעורבים בו רגשות רבים, אבל בסוף ההכרעה המדעית די ברורה. גם אם יש גוונים של אפור בסופו של דבר ההכרעה היא בין שחור ללבן".
נראה כי אוליבר מרגיש יותר נוח בעמדת המראיין מאשר זו של המרואיין – בין שזה מול הופמן, דלאי למה או סטיבן הוקינג. מפתיע אם כן, שדווקא את טראמפ עצמו אין לו כל רצון לפגוש לראיון. "לא נראה לי שיהיה לי מה להגיד לו. השאלה הראשונה שתעלה בראשי היא מה לעזאזל אני עושה פה", הוא אומר. "האמת היא שאני לא באמת רוצה לראיין אותו. לא הגיוני שזה יקרה, שאני אוכל לשאול אותו שאלות כנות. לא חושב שאפשר להוציא ממנו תשובה שתהייה מסקרנת".
