שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חמש שנים לאחר מותו: איך שכחנו את שמוליק קראוס
    שמוליק קראוס אחראי במידה רבה למהפכת הפופ והרוק במוזיקה הישראלית בשנות השישים, אך הוא נעלם מהזיכרון הקולקטיבי. שילוב קסום של עדנה ופראיות, גבריות בוטה ותמימות, הפכו את המוזיקה שלו לנצחית ועדיין רבים זוכרים לו דווקא את האלימות. בחזרה אל האיש והגיטרה
    לא מזמן נכחתי בריאיון טלוויזיוני עם המתופף האגדי, מאיר ישראל. מישהו שיכול בקלות לענות על ההגדרה "האיש שראה הכל" במונחי מוזיקה ישראלית: מלהקות הקצב של רמלה, דרך תמוז ועד שלמה ארצי. אחת השאלות שהופנתה אליו הייתה האם הוא זוכר רגעים יוצאי דופן, במסגרת הקריירה הענפה שלו כמתופף בהקלטות. "רק פעמיים בחיים בכיתי באולפן", השיב הנגן שזכה להקליט מאות שירים ישראלים, עם כל מוזיקאי נודע שתוכלו להעלות בדעתכם. "הפעם הראשונה הייתה כשהשמיעו לי את הסקיצה הראשונית של 'עוף גוזל' של אריק איינשטיין, והפעם השנייה הייתה כששמעתי על גיטרה אקוסטית את 'אחרי עשרים שנה', לפני שהתחלנו להקליט אותו".

     

    מתוך ערב המחווה לשמוליק קראוס

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    האזכור של איינשטיין בכלל ושל "עוף גוזל" בפרט רחוק מלהפתיע. אבל הבחירה בשיר הקלאסי של שמוליק קראוס היא כבר סיפור אחר לגמרי. איינשטיין היה אגדה בימיו, והפך למיתוס ענקי אחרי מותו, לפני כארבע שנים. מאז נערכו כבר מופע ענק לזכרו, מחזמר גדול משיריו, סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים ועוד. ואילו קראוס שהלך לעולמו לפני חמש שנים בדיוק, פשוט נשכח. ועדיין, העובדה שישראל ציין שיר שלו כרגע מכונן בקריירה, לא הפתיעה אותי. כי בשמוליק קראוס, היה משהו חד פעמי, ייחודי, בלתי ניתן לריסון או לחיקוי. והמנגינות שלו, שכל ניסיון לנתח אותן יחטא בקלישאות, היו שילוב קסום ובלתי אפשרי של עדנה ופראיות. של גבריות בוטה וילדותיות מלאת תמימות. לכן כשהן נגעו בך, הן נחרטו עמוק. אני מכיר לא מעט מוזיקאים שינקבו בשמו בתשובה לשאלה "מי היה המלחין הגדול ביותר של הרוק הישראלי?" ואני נוטה להסכים איתם.

    עם דויד ברוזה  (צילום: מיכאל קרמר) (צילום: מיכאל קרמר)
    עם דויד ברוזה (צילום: מיכאל קרמר)
     

    היסטוריה וזיכרון היסטורי הם לא הוגנים מטבעם. האנשים שזכרם משתמר לאורך שנים הם לא בהכרח אלה שהיו הטובים ביותר ולהיפך. אבל קראוס גם תרם בעצמו לחוסר הצדק הבסיסי הזה, בדרך להתפוגגות שמו מהזיכרון הקולקטיבי. הוא ניהל קריירה לא רציפה, בלשון המעטה. הקליט רק חמישה אלבומי סולו במשך קרוב לארבעים שנות פעילות מוזיקלית. ויותר מדי פעמים הוזכר בהקשרים שליליים ואלימים, שגרמו לרבים להתנער ממנו.

     

    אני לא מתיימר לשמש סנגור עבורו, אבל ככל שהשנים חולפות אנחנו לומדים לערוך הפרדה בין חייו האישיים של האומן ובין האומנות שלו. העובדה שזוהר ארגוב ישב בכלא על אונס לא מנעה ממנו מלהפוך לאגדת תרבות. "פרשת אייל גולן" הטילה אולי כתם מוסרי על הזמר, אבל לא מנעה מהשירים שלו להצליח. אסי דיין ז"ל היה רחוק מלהיות אחד מל"ו צדיקים, ונתפס היום כגאון קולנוע ויש עוד דוגמאות רבות. אז אולי הגיע הזמן לשוב ולדבר על שמוליק קראוס כענק מוזיקלי, ולא להזכיר באופן פאבלובי ממש את עובדת היותו גבר אלים. ובאותו הקשר, ראוי להזכיר שהאיש סבל ממחלת נפש, שגרמה סבל לסובבים אותו, אבל ייסרה יותר מכל את קראוס עצמו.

     

    שמוליק קראוס עם יענקל'ה רוטבליט (צילום: אורן אגמון) (צילום: אורן אגמון)
    שמוליק קראוס עם יענקל'ה רוטבליט(צילום: אורן אגמון)

    בואו נדבר לשם שינוי רק על המוזיקה של שמוליק. אחד האנשים שעיצבו במו כשרונם את המהפך הגדול שהמוזיקה הישראלית עברה בשנות השישים. הייתי אומר שהוא גאל את המוזיקה שלנו מבתוליה, והפך אותה מתמימה, חייכנית ואנמית לסקסית, אמיתית ומחוספסת. זה התחיל בחלונות הגבוהים, חללית האם של המהפכה, והמשיך דרך שירים מכוננים כמו "בלדה לעוזב קיבוץ", "אצלי הכל בסדר", "לוח וגיר" ו"זה קורה", שהלחין לאריק לביא. הרוק הישראלי היה נשמע אחרת לגמרי בלי שמוליק קראוס. אפילו אריק איינשטיין היה נשמע אחרת, בלי ההתבגרות המואצת שקראוס העביר אותו בימי החלונות.

     

    "שוב" עם ג'וזי כץ ב-1976

     

    בהמשך הדרך הוא הוציא אלבומי סולו מעטים, מעטים מדי, אבל היו בהם יהלומים זוהרים. "אחרי 20 שנה", "רואים רחוק רואים שקוף", "איך שגלגל מסתובב", "אם" או "יום רודף יום", שלקוח מאלבומו האחרון והיפהפה, הם דוגמה קלאסית לניצחון האיכות על הכמות. הרבה יוצרים ישראלים היו מוכנים לוותר על אלבומים שלמים, כדי להיות חתומים על שיר אחד כמו "אחרי 20 שנה".

     

    "אחרי 20 שנה"

     

    בינתיים, חמש שנים חלפו מאז נפטר. וקראוס, כאמור, נשכח כמעט כלא היה. הגיע הזמן להתפייס עם זכרו ולהשיב לו את הכבוד הראוי כאחד הגיבורים הגדולים של המוזיקה שלנו.

     

     (צילום: שאול גולן) (צילום: שאול גולן)
    (צילום: שאול גולן)
     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חמש שנים לאחר מותו: איך שכחנו את שמוליק קראוס"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים