שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "באנו להציל את החיים שלנו". סיפורי המגורשים הראשונים
    חודש חלף מאז מכתבי הגירוש הראשונים שנשלחו למבקשי המקלט בהוראת הממשלה. גבריאווט בן ה-27 מספר: "אם אחזור לאריתריאה - חיי בסכנה", יונס בן ה-29: "אם אני הולך לרואנדה אני גמור". תנועת "עוצרים את הגירוש": "הממשלה שולחת אותם לפרק חדש של זוועות"

     

     (צילום: שני זדונייסקי) (צילום: שני זדונייסקי)
    (צילום: שני זדונייסקי)

    לפני כחודש, ב-17 בינואר 2018, החלה רשות האוכלוסין וההגירה לחלק עשרות מכתבים למבקשי מקלט מאריתריאה וסודן השוהים במתקן "חולות", במה שהפך ליריית הפתיחה של הליך הגירוש שיתחיל מעשית ב-1 באפריל. כעת נדרשים מבקשי המקלט למסור את תשובתם בשבוע הקרוב ולהודיע האם יעזבו לרואנדה "מרצונם", או שייכלאו ללא הגבלת זמן במתקן "סהרונים" בנגב. בסיוע תנועת "עוצרים את הגירוש" סיפרו ל-ynet חמישה מהם, שברחו מאריתריאה, על הסיבות שהביאו אותם לקבל את ההחלטה לעזוב את מדינת מוצאם, על התלאות שעברו בדרך לישראל ועל הפחד המשתק מהעתיד לבוא.

      

    חמשת המרואיינים סיפרו על השירות הצבאי הכפוי באריתריאה, החל מגיל 18 ולמשך שנים ארוכות, לעיתים בלי הגבלת זמן. השירות, שאינו מוגבל לתפקידים צבאיים, מתואר על ידי ארגוני זכויות אדם כעבודת כפייה בשכר זעום. אזרחים המסרבים לשרת בצבא אריתריאה או נמלטים ממנו נעצרים, מעונים ואף נרצחים.

     

    הם סיפרו על החשש לחזור למדינת המוצא, שבה הם צפויים לעונשים כבדים, ועל הפחד מהמעבר לרואנדה שרבים מחבריהם, שכבר "יצאו מרצון " אליה - לא שבו. הם סיפרו כי הם אינם מתכוונים לעזוב מרצונם, ישיבו בשלילה על המכתבים שנמסרו להם וייכנסו לבית סוהר. אלה צפויים להיות המגורשים הראשונים. זה מה שיש להם לומר.

     

     

    גבריאווט מולוברהאן, בן 27: "אם אחזור לאריתריאה - חיי בסכנה"

    "גדלתי במשפחה גדולה של ארבע בנות וארבעה בנים כשאני הבכור. כשהייתי קטן הייתה לנו אדמה משלנו ששתלנו בה פירות וירקות והיינו מוכרים אותם. היה לי מאוד כיף עם המשפחה שלי, היינו עשירים. ב-2006, כשהייתי בכיתה י', היו לי חלומות שאהיה אדם מלומד. אבל אז, באמצע הלימודים, לקחו אותי בכוח לצבא. הייתי שם שנתיים ואפילו לא ראיתי את המשפחה שלי. פחדתי אפילו לדבר כי היו מכניסים אותי לבית סוהר. וזה היה יכול להימשך כל החיים. אבא שלי בן יותר מ-60 ועכשיו לקחו אותו שוב לצבא בכוח. ברחתי לאתיופיה ב-2008 ואז לסודן, אבל לא מצאתי שם מקלט. אז המשכתי בדרך, וראיתי הרבה נשים וילדים שמתו בה".

     

    גבריאווט המשיך: "הגעתי ב-2009 לסיני, ושם היה קשה מאוד. הבדואים היו קושרים אותנו, מרביצים לנו, לא מאכילים אותנו, מה לא עשו. הם מאמינים רק בכסף, לא בבני אדם. התקשרתי למשפחה שלי ואמרתי להם 'אני בבעיה, תעשו מה שאתם יכולים'. הם מכרו את כל מה שהיה להם, כולל האדמה שלנו. אימא שלי מכרה את כל הזהב שלה.

     

    "כשהמשפחה שלי שלחה לי את הכסף - שחררו אותי בסיני. הצבא המצרי היה יורה בנו, למרות שלא היה עלינו כלום. ירו בנו אחד אחד. הם הרגו כמה חברים שלי וירו לי בכתף. כמעט נהרגתי. אחר כך שלחו אותי לבית סוהר מתחת לאדמה. שנה שלמה לא ראיתי אור שמש. ב-2011, שלוש שנים אחרי שברחתי, הגעתי לישראל".

     

    לדבריו, "ב-2016 הייתי צריך להחליט אם לצאת מישראל או ללכת ל'חולות'. זו בחירה בלתי אפשרית, זה משוגע. היה לי חבר טוב מאריתריאה שהגיע איתי. ב-2015 הוא עזב לרואנדה וסיפר שלקחו לו את כל המסמכים, ואז מבריחים לקחו אותו לאוגנדה ושדדו ממנו את כל כספו. הוא ניסה להגיע לאירופה בשביל לקבל מקלט, אבל הוא מת בלוב, במדבר סהרה".

     

    בסוף דבריו, פנה גבריאווט לרשויות בישראל: "בבקשה מכם, אנחנו פליטים. מבקשי מקלט. אנחנו לא מהגרי עבודה או מסתננים בלתי-חוקיים. אני רוצה שתזכרו את ההיסטוריה שלכם. אז תהיו טובים ובבקשה תתנו לנו מקלט עד שיהיה שלום בארץ שלנו. אם בארץ שלנו יהיה שלום, אני, מצדי לא אשן עוד לילה אחד פה. אני לא מחפש אדמה, לא מחפש שום דבר בישראל, רק מבקש מקלט עד שבמדינה שלי יהיה שלום. אם אחזור לשם - חיי בסכנה".

     

     

    גבריהוט גברו, בן 34: "מעדיף להיכנס לכלא בישראל"

     

    "כשהייתי בלימודים אמרו לי שאני צריך להתגייס לצבא. הרשויות חיפשו אותי ולא הצליחו לתפוס אותי עד שברחתי לאתיופיה. לא חשבתי להגיע לישראל. אחר כך הגעתי לסודן, שם נתפסתי ונקלחתי לסיני. שילמתי כופר ונכנסתי לישראל".

     

    גבריהוט מספר על הסכנה הנשקפת לו אם ישוב אי פעם לאריתריאה: "ברגע שארד מהמטוס יכניסו אותי לבית סוהר מתחת לאדמה. אתה יכול להישאר שם כל החיים שלך. אני מכיר המון אנשים שזה קרה להם". על הגירוש הצפוי לרואנדה הוא אומר, כי "היו לי גם חברים שעזבו לשם. כשהגיעו לשדה התעופה ברואנדה - לקחו מהם את המסמכים ולא החזירו. אמרו להם שהם חייבים לצאת מהמדינה ולקחו להם את הכסף שקיבלו בישראל. זו סכנת מוות. אני מעדיף להיכנס לכלא בישראל".

     

    הוא ביקש להעביר מסר לממשלת ישראל: "אני פליט וצריך לדאוג לי. לא ביקשתי להיות אזרח ישראלי, אני יודע שאני אזרח אריתריאה, אבל ביקשתי להישאר בישראל רק עד שבמדינה שלי יהיה שלום. לא צריכים להכניס אותי לבית סוהר - זה לא חוקי ולא נכון".

     

     

    גבריאל זינאוי גברוולדי, בן 28: "להתגייס לצבא באריתריאה זה לכל החיים"

    "באמצע הלימודים אמרו לי - 'אתה צריך להתגייס'. להתגייס באריתריאה זה לא כמו פה או בשאר העולם, זה בלי סוף. אבא שלי נפטר מזמן, אימא שלי הייתה מגדלת אותנו ואח שלי הלך לצבא ולא הצליח לעזור לה. היינו חמישה אחים ובקושי אוכלים. אז אם אני הייתי הולך לצבא – הייתי שם את כל החיים שלי ולא הייתי יכול ללמוד או לעזור למשפחה שלי. קשה לחיות שם. אין שם דמוקרטיה ואסור לדבר נגד הממשלה. אם אני אחזור יכניסו אותי לכלא. שמים אותך מתחת לאדמה וזורקים לך פיתה אחת כמו כלב. אין רפואה ואף אחד לא מטפל בך.

     

    "אני רוצה להגיד לממשלת ישראל - בן אדם שאתה רואה אותו זרוק על הרצפה, במקום להרים אותו אתה דורך עליו? זה מה שקורה פה. אני לא ביקשתי להיות כל החיים שלי פה, אלא רק עד שאני אוכל לחזור לשם בלי בעיות. לא באתי לפה בשביל כסף או להיות עשיר. באתי להציל את החיים שלי".

     

     

     

    יונס ברהן, בן 29: "אם אני הולך לרואנדה אני גמור"

    "עזבתי את המדינה שלי בגלל שהיא דיקטטורה. אני לא יכול להיות כל החיים שלי בצבא. אבא שלי בן 65 ועדיין משרת בצבא. ברחתי דרך סודן למצרים. לקחו ממני 3,500 דולר והרביצו לי. ככה נכנסתי לישראל. אם אני אחזור לאריתריאה אני ישר נכנס לכלא. אני גם לא מוכן ללכת לרואנדה או לאוגנדה. אם אני הולך לשם אני גמור. חברים שלי הלכו לשם, חלקם מתו, חלקם נכנסו דרך לוב לים וטבעו. אני לא יכול ללכת לשם, זה מסוכן. עדיף להיות כאן בכלא.

     

    "אני מבקש מממשלת ישראל להפסיק את השטויות האלה, את הדרך הזאת. עד שיהיה שלום במדינה שלנו אנחנו נהיה כאן, ואם יהיה שלום אנחנו יכולים לחזור למדינה שלנו, למשפחה ולחברים שלנו".

     

     

     

     

    מולגטה הגוס, בן 23: "אם יהיה שלום במדינה שלי, אחזור אפילו מחר"

    "ברחתי לאתיופיה כי באריתריאה לא יעזור לך שום דבר – אתה הולך לצבא. תפסו אותי והביאו אותי לסיני ואז לישראל. אם אני חוזר לאריתריאה יכניסו אותי לבית כלא או שיכול להיות גם שיהרגו אותי. אין להם חוק, אין בית משפט, אין שום דבר. כשנכנסתי לארץ לא ידעתי עברית או אנגלית. הפקיד רשם מה שהוא רוצה. אני באתי לבקש מקלט אבל הוא רשם שבאתי לעבוד. עכשיו אומרים לי או רואנדה או כלא סהרונים. אני יודע מה הולך ברואנדה. כמה חברים שלי עזבו לשם, זה לא מקום טוב, הם ברחו ממקום למקום, גנבו להם את הכסף והם מתו. אני מעדיף להיות בכלא סהרונים.

     

    "אני רוצה שיתנו לנו חופש עד שנחזור למדינה שלנו בשלום. לא ביקשנו אזרחות ישראלית. אם במדינה שלי יהיה שלום אני אחזור גם מחר, אין שום בעיה. אני מתגעגע למשפחה ולחברים, לא ראיתי אותם שמונה שנים".

     

     

    מתנועת "עוצרים את הגירוש" נמסר: "ביום ראשון הקרוב מתחיל הגירוש. החל מיום ראשון מבקשי מקלט מבועתים שמעבירים את לילותיהם האחרונים ב'חולות', ייאלצו להכריע בבחירה בלתי נתפשת - לעלות על מטוס אל עבר העתיד האכזר שעליו שמעו מחבריהם, או לאבד את חירותם, ללא תקווה באופק. מרגע שזומנו לשימוע, הם סופרים את 30 הימים שנותרו להם.

     

    "המחשבה שיש מי שנותרו להם ימים בודדים לפני שיבחרו בין ביטחונם לחירותם, לא יכולה להשאיר אף אזרח או אזרחית אדישים. בית המשפט יודע, רשות ההגירה יודעת, משרד החוץ יודע והממשלה יודעת - הם הגיעו אלינו כי ברחו מזוועות וכעת שולחת אותם ממשלת ישראל לפרק חדש של זוועות.

     

    "כשמהלך שלטוני בודד משפיע בצורה כל כך קיצונית על חייהם של אלפים, אין אפשרות לעמוד מנגד. ניתן לשמור על האינטרסים הישראליים וגם לתת מענה למי שמבקשים מאיתנו מחסה. בקשות המקלט של מאות נדחו על בסיס עילה לא מוצדקת, כך בית המשפט קבע ביום חמישי. נדרשת בחינה אחראית של בקשות המקלט, מדיניות פיזור ושילוב במשק הישראלי ושיקום של השכונות שנפגעו עד היום כתוצאה מאזלת היד של כל הגורמים האחראים לאורך השנים.

     

    "חשוב מכך, נדרשים אזרחים שיודעים לדרוש זאת מנבחריהם. היום עוד אפשר לשנות. מחר עלול להיות מאוחר מדי. אל תעצמו עיניים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים