"הכרישים": יותר מדי מלתעות

הפיצול כנראה משבש את חוש הזמן של הזכייניות: השבוע רשת החזירה את "ישראל גוט טאלנט" שעלתה אצלה לפני עשור ואתמול (ג', 21:00) קשת העלתה באוב את "הכרישים", שהסיבוב הראשון שלה עלה בארץ כבר ב- 2006, בערוץ 10.

הפורמט היפני במקור רץ בארה"ב (במשך עשר עונות) וב-BBC הבריטי (במשך 15), והוא פשוט: חמישה אנשי עסקים טחונים בכסף מקשיבים לפרזנטציות של יזמים בראשית דרכם על פרויקטים שהמציאו, ומחליטים אם להשקיע בהם או לשלוח אותם לקושש תקציב במקום אחר. אם הם מחליטים להשקיע הם מציעים ליזמים סכומי כסף תמורת אחוזים מהעסק. תהליך שבמציאות מתפרש על שעות רבות של בדיקות כלכליות מעמיקות קורה באולפן בעקבות פיץ' של עשר דקות וכמה שאלות ותשובות - אבל בסדר, זאת טלוויזיה ואלה כללי המשחק. אם הסוס מבדר אותך, אתה לא בודק לו את השיניים.

ומי ייצור את הבידור? נכון, פה ושם אלה היזמים שמגיעים לאולפן, אבל זה יהיה בלתי אחראי לבנות עליהם. "הכרישים" הוא פורמט שיושב במלואו על המשקיעים, ועל שמם הוא קרוי - האבחנות המקצועיות שלהם על היזמים והעסק שהם מנהלים, הדינמיקה ביניהם לבין עצמם, התחרות על יזם מבוקש או המשא ומתן איתו על אחוזים תמורת כסף. אם הם נלהבים, מהירים ושנונים כמו בגרסה האמריקנית, זה מצוין. אם הם מאופקים, מודעים לעצמם ובגובה העיניים כמו בגרסה הבריטית זה עובד. אם הם חבורה זחוחה ושחצנית של אנשים שאומרים דברים כמו "הכסף שלי הולך לעבוד על זה" ומוצלחים בעיקר בלהתנשא ולעלוב ביזמים שמגיעים אליהם, אז יוסטון, יש לנו בעיה.

חבורה זחוחה ושחצנית. המשקיעים(צילום: רונן אקרמן)

מבחינה מסויימת העיתוי הוא הגרוע שבעיתויים. אפילו אם נשאיר בצד לרגע את הפרשיות שבוערות כרגע בבית ברחוב בלפור, הדימוי הציבורי של בעלי ההון הוא כבר לא כשהיה. פשיטות רגל, תספורות ומשכורות מנופחות על חשבון מישהו אחר כבר הפכו אותם לחביבים פחות בעיני הציבור הרחב. הכרישים בתוכנית אמנם מוצגים בעזרת ספר הסממנים של סיפורי הצלחה (מצולמים מזווית נמוכה, מהלכים במשקפי שמש ומנהלים שיחות חשובות במשרדים מפוארים), וההפקה מקפידה להדגיש שהם הרוויחו את הכסף בכוחות עצמם (דובי פרנסס החל את דרכו כשוטף רצפות במוסך המשפחתי. טוב שהוא לא היה מקרצף חלונות במעבדת היהלומים המשפחתית או מנקה ארובות באסדת הנפט המשפחתית). אבל כמו שזה נראה כרגע הם הרוויחו ביושר את הזכות להיות איטיים, מתישים ומתנשאים לעייפה.

לא כולם, נכון. יאמר לזכותה של עינב אדיב ברר שהיא היתה עניינית וטבעית, אבל כשזוהר לבקוביץ' אומר ליזמית "הסיכוי שנגיד לך כן הוא כמו הסיכוי שבראד

 פיט יגיד לך כן", אני בעיקר מתפללת שהיזם הבא שיכנס יגיע עם פטנט שהופך דושים לאנשים נורמלים. ומילא אם זה היה שואו ראוי, כשאין לך כריזמה שתגבה את העסק, נשארת רק הקריקטורה. נקודת האור היחידה היא ש"הכרישים" נמנעת מלהתיש אותנו עם טרגדיות שידרבנו את בעלי ההון לפתוח את הכיס. מה היה אומר על זה הדוש הראשי? Sad.