"בחזרה מטואיצ'י", גרסת המסך הגדול: "טיול בפארק לעומת המציאות"
יוסי גינסברג שרד שלושה שבועות באמזונס כדי לכתוב עליהם את ספר הפולחן שזוכה אחרי שנים לעיבוד קולנועי. לקראת עליית הסרט בישראל, הוא מספר שהוליווד זרקה אותו מכל המדרגות, חושף את ההיכרות האינטימית עם דניאל רדקליף שנאלץ להשיל פעמיים ממשקלו עבור התפקיד, ולא חוסך ביקורת מיוצרי הסרט: "היו ריבים וצעקות עם הבמאי, אבל שחררתי"
זה סיפור שמתבקש להפוך לסרט. ובכל זאת, 27 שנה עברו מאז הניסיון הראשון לעבד לקולנוע את רב-המכר של יוסי גינסברג "בחזרה מטואיצ'י" ועד שהוא הגיע למסך הגדול. את שלושת השבועות המטלטלים שבהם הסתובב לבד, אבוד באמזונס, הצליח גינסברג להעלות על כתב בשטף מפתיע. זמן קצר לאחר שיצא מהג'ונגל, הוא גולל את האירועים בצורה מפורטת שהולידה את ספר הפולחן שהפך לרב-מכר ב-20 מדינות; אולם העיבוד לקולנוע ממש לא נוצר באותה הקלות.
"ב-1990 הגעתי ללוס אנג'לס עם ההזמנה הראשונה להפוך את הספר לסרט", גינסברג משחזר. "הוליווד לא הייתה בשלה אז לסיפורים אמיתיים. קודם כל, זה היה נשמע בלתי אפשרי שקהל בינלאומי ילך לראות גיבור ישראלי. אחר כך מדובר בארבעה גברים ואין בחורה. עוד עניין זה שאין בסיפור הזה דמות ממש רעה. חוץ מזה, שני אנשים נעלמים באמצע הסרט – משאירים את הסיפור שלהם פתוח? אם זה לא מספיק, אדם אחד נותר על המסך במשך רוב הזמן, שזה עניין שאף אחד לא היה מוכן אליו אז".
"אמרו לי שלא אעשה סרט בהוליווד בחיים"
אף שהכול אפשרי בעיר הסרטים, גינסברג גילה שהמעבר מהסיפור האישי למרקע לא בא לו כל כך בקלות. "הם חשבו שצריך לשנות הכול", הוא מסביר. "היו כל מיני תסריטים וניסיונות. בסופו של דבר, אחרי שהגעתי להוליווד עם עיניים נוצצות, הרגשתי שאני מוכר את הנשמה, שאני קרוב להזנות את הסיפור, שיש לי בו אחריות כלפי אנשים שלא חזרו, ושלזיכרון יש משמעות גדולה גם עבור מי שכן".
כך, בסופו של דבר, שלוש שנים של עבודה מצאו את מקומן בפח. "אמיליו אסטבז היה אז בשיאו והיה אמור לגלם אותי. התחברנו מאוד, העברתי הרבה זמן בבית שלו ונסענו יחד לאמזונס. הוא חשב שזה יהיה הסרט שעליו יזכרו אותו. אבל בעיניי התסריט היה מבזה. נלחמתי כל כך הרבה בהפקה עד שבסוף ממש זרקו אותי, פיזית, מהמשרדים, ואמרו לי שלא אעשה סרט בהוליווד בחיים".
במהרה גינסברג הבין שכדאי לו לנטוש את הרעיון ולהתרחק מהסביבה. "בלוס אנג'לס ראיתי מלצרים, נהגי מוניות – גם הם הגיעו עם סיפורים ונתקעו איתם. נבהלתי שלא יעברו עשרים שנה ואנהג באיזה לימוזינה עם תסריטים מתחת לכיסא, אז ברחתי. עברו הרבה שנים, הלכתי לכיוונים שונים, חייתי את החיים שלי ומדי פעם מישהו היה מגיע ומתעניין בסרט, אבל אף פעם לא שחררתי. לא נתתי את הזכויות לאף אחד".
למרות ההבטחה שהסיפור לעולם לא יהפוך לסרט, הרתיעה של גינסברג מהעברת הזכויות והחוויה המערערת (שלוותה בניסיון עיבוד כושל נוסף כמה שנים מאוחר יותר) – "בחזרה מטואיצ'י", בבימויו של גרג מקלין ובכיכובו של דניאל רדקליף, הוקרן בחודשים האחרונים במדינות שונות ברחבי העולם (בהן לבנון, שלאחר שבועיים בחרה להחרים אותו) ובימים אלה מגיע לאקרנים בארץ. מהמקום שבו הוא מסתכל על הדברים היום, לגינסברג בן ה-59 נדמה ש-38 השנים שעברו בין ההרפתקה שלו באמזונס לבין הסרט הן בדיוק הזמן שהיה נחוץ.
"אני מאמין שיש חוכמה מסוימת לחיים ולזמן שבו דברים מתרחשים. זה מעניין שדווקא עכשיו יוצא הסרט", מסביר מי שלא חושש להודות שבזכות החוויה שעבר הוא מכיר בקיומם של נסים. "אני מרגיש שנגעתי במשהו מאוד חזק. לא הייתי יוצא משם בחיים רק בזכות כוח ההישרדות שלי, אפילו שזה גרם לי ממש להתפעם ממנו. היו כל כך הרבה הזדמנויות שיכולתי לאבד בהן את חיי: נפלתי ממצוק לסלעים – זה שעץ היה שם ונָחַתִּי עליו זה נס; נסחפתי במשך חצי שעה בנהר בקניון, מלא מפלים ומערבולות. עברתי את זה בגוף חשוף ולא נשרטתי; הייתי במשך חודש לבד במקום הכי צפוף ביגוארים, ראיתי את העקבות שלהם סביבי. ההסתברות שדברים יקרו הייתה כל כך גדולה. אין ברירה, אתה מרגיש השגחה".
זה הפך אותך לאדם מאמין?
"אני לא מאמין. אני כבר יודע. אני יודע שחיים ומוות זה לא בידיים שלנו. היו לי כל התאונות והן לא לקחו אותי וראיתי במהלך חיי אנשים שמתו מתאונות מאוד קטנות. איזשהו כוח החזיק אותי בחיים. אני לא יודע את סודות החיים, אבל יודע שזה לא מקרי. במשך הרבה מאוד זמן ניסיתי להבין את זה. הרגשתי לא ראוי. היו לי הרבה תחושות אשם – החבר הטוב שלי מרקוס היה כל כך מיוחד והוא לא חזר, והאיש שידע לשרוד הכי טוב מכולנו, קארל, גם לא.
"הרגשתי את הכוח הזה יותר מפעם אחת. בהישרדות עצמה, אם הייתי מוצא משהו לאכול הרגשתי שזימנו לי את זה. אם היה עץ עם שורשים בולטים שיכולתי להסתתר בתוכו הרגשתי שמישהו דואג לי. מאז נותר אצלי רצון מאוד גדול לגעת בזה עוד פעם – פעם אחת שאתה מרגיש את הישירות הזו גורמת לך לרצות לחזור לשם. זה מעין גב כזה. רציתי עוד והתחלתי לחפש את זה – למדתי קבלה, ישבתי בחצרות חסידים בצפת, עשיתי מדיטציות בהודו ומסעות שמאניים, התנסיתי בכל מני סמים משני תודעה. שוב ושוב היה את החיפוש, הגעגועים למקום הזה. עכשיו אני כבר יותר שקט".
להסתכל למוות בפנים
הסיפור ששינה את חייו של גינסברג והשפיע במידה לא מבוטלת על מסעותיהם של מיליוני מטיילים צעירים בדרום אמריקה, התחיל כשהיה בן 21. אחרי עבודות מזדמנות באלסקה ובניו-יורק, הוא מצא את דרכו לפרו. שם הכיר את מרקוס, מטייל צעיר שהתחבר אליו במהירות. בבוליביה השניים פגשו בקווין – מי שיחד עם גינסברג יצא בחיים מההרפתקה הזו – ואת קארל, מדריך טיולים שהציע לחבורה מסלול מאתגר במעבה הג'ונגל.
בעקבות אי הסכמה שעלתה במהלך הטיול, החבורה החליטה להתפצל. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נראו מרקוס וקארל. קווין וגינסברג נפרדו אחד מהשני בטעות, לאחר שהאחרון נסחף על רפסודה בנהר טואיצ'י הענק. כך הוא מצא עצמו לבד, נאבק לשרוד באחד המקומות המנותקים ביותר מכל ציביליזציה, מסתכל למוות בפנים יותר מפעם אחת.
היום הוא מתגורר באוסטרליה, בביירון ביי, בסביבה שהיא אולי תזכורת תמידית לחודש הישרדותו באמזונס. "יש לי שם 120 דונם של יער גשם עם מעיינות ונחלים. קניתי אותם ב-2005. למה? עדיף לשלם משכנתה מלשכור", הוא צוחק. "זה נחשב חלקה קטנה. רוב השטח הוא יער גשם ראשוני – מקום שלא כרתו בו עצים. מותר לבנות בחלק מאוד מצומצם. האזור הזה מייצר שתייה לישובים למטה, לכן צריך לשמור על המים והאדמה. זה בתוך שמורה שנקראת מאונט ג'רוזלם".
אף שאת סיפורו הוא עבר כאמור ביערות בבוליביה, "בחזרה מטואיצ'י" צולם בקולומביה ובאוסטרליה – ביתו החדש של גינסברג ומולדתו של הבמאי מקלין. "שבר לי את הלב שלא צילמו בבוליביה", הוא אומר על ההחלטה הכלכלית להשתמש באתרים שנמצאים בארצות עם תעשיית קולנוע מפותחת יותר. "האמזונס לא דומה ליער שאתה רואה בסרט. It's a walk in the park לעומת הדבר האמיתי. היו מגיעות משאיות לסט עם עציצים כדי לעבות את היער. איפה שהלכתי לאיבוד אין שבילים – אין את העושר הזה בסרט אבל כנראה שאף אחד לא שם לב.
"הם עשו טעות והראו לי את הסרט בכל השלבים. נלחצתי ונבהלתי ולא נרגעתי עד שראיתי את הסרט בפרימיירה. גם אז לא הייתי מספיק מרוצה, אבל כשהסתכלתי על הקהל ראיתי שהסרט עובד. באותו זמן יש המון דברים שלא נכנסו וזה מאוד מצער אותי, כמו הרגע שהתקיפו אותי טרמיטים. לילה שלם של מאות אלפי נמלים עלו עלי והתעוררתי לתמונה הזו בבוקר. הכניסו במקום את הקטע עם נמלי האש – בקולנוע אי אפשר גם וגם. צריך לבחור". והבחירה בין הסצנות המזעזעות שעבר גינסברג במהלך הסיפור שלו נדמית מאוד לא פשוטה. נמלי האש לצורך העניין, ניכרו בדרכו כשהצמיד את היצורים העוקצניים לפניו, כדי להסיח את עצביו מהכאב שהרגיש בכפות הרגליים המדממות.
"היה רגע אחד שעצבן אותי, שרבתי עם הבמאי בצעקות. יש תאונה שאנחנו מתנגשים בסלע באמצע הנהר. דניאל (רדקליף) פורץ בבכי, מתייפח כמו ילדה קטנה. אמרתי לו שלא בכיתי, לא מתוך ניסיון לייפות את עצמי – בכיתי הרבה בחלק אחר של הסיפור דווקא וכתבתי על זה בספר. בסוף שחררתי".
שעות בביצה עם הארי פוטר
אולם כמובן שלא רק עצבים היו שם. גינסברג מספר שהוא היה מעורב מאוד בכל שלבי יצירת הסרט, ופיתח קשרים עם כל אנשי הצוות, כשהמפגש המשמעותי ביותר היה עם רדקליף, שכאמור מגלם את דמותו. "השיחה הראשונה שלנו הייתה בסקייפ ונמשכה ארבע שעות", הוא משתף. "הארי פוטר על המסך – זה סוריאליסטי".
אף שהוא מתאר אותו כ"אנגלי עדין ומנומס", לא עבר הרבה זמן עד שבין השניים נוצרה היכרות אינטימית. "הוא אחלה בחור שעבר הרבה. מי שבגיל 11 היה כבר כוכב בינלאומי, התמכר בגיל 16 לסמים ואלכוהול. יש לו עומק ויושרה של שחקן שהרשימו את כל הצוות. יש סצנה בתוך ביצה שלקח שש שעות לצלם. כל טייק זה חמש שניות ואז מזיזים מצלמות. הוא נשאר שש שעות בביצה כי הבין שאם יצא ויכנס זה יטריח מלא אנשים. הוא סופרסטאר. הוריד במשקל פעמיים כי את הסצנה הסופית צילמו שוב אחרי שלושה חודשים".
במהלך חודש ההישרדות שלו, גינסברג איבד 35 ק"ג ממשקלו. בריאיון ל"טלגרף" סיפר רדקליף שהוא הרעיב עצמו במסגרת דיאטה יומית של מנת חזה עוף קטנה, חטיף אנרגיה והרבה קפה וסיגריות. "ארבעת השחקנים גרו בקומפלקס בקולומביה במהלך הצילומים. היה שף פרטי שהכין להם סטייקים ודניאל היה צריך הרבה כוח רצון", מספר גינסברג. "כשדיבר על זה אמר שהוא עושה את זה כדי לכבד את הדמות, שצריך להרגיש קצת. הוא כל הזמן אמר 'ליוסי היה יותר קשה. אני סתם פה'. הוא ירד לפרטים, לרזולוציות – רצה לדעת איזה שירים וספרים השפיעו עליי – יש שאומרים שזה התפקיד הכי גדול שהוא עשה. פעם אחת לא חושבים על הארי פוטר".
הערתו האחרונה של גינסברג קשורה לאלמנט משמעותי המשותף לשניים, שאולי גם עשה את שלו ביצירת החיבור ביניהם. "אתמול הייתי במסיבה ואני קולט אנשים שמציגים אותי, חברים קרובים, שאין להם שום קשר לסיפור. מישהו בא ואומר: "זה יוסי גינסברג, ההוא מטואיצ'י" – זה כל הזמן סביבי, ללא שליטתי. בשיחות עם דניאל הוא אמר לי שהוא כבר שלם שעל הקבר שלו יכתבו 'הארי פוטר'".
זה מפריע לך?
"אני לא צריך תמיד את כל המשקולת הזאת – אני בן אדם עם חיים מלאים. אני סוחב את זה כמשהו. זה סיפור חזק, שבסופו של דבר התברר כמתנה לי ולהרבה אנשים, אבל עברתי דברים יותר קשים בחיים. זה לא כרטיס הביקור שלי".
החיכוכים עם האיש שהציל את חייו
בתחילת הסרט מופיעה הכתובית "A True Story". לא "מבוסס", ולא "שואב השראה". מבחינתו של גינסברג, בכל זאת, אין כזה דבר: "אי אפשר לספר את מה שקרה. מה שקרה הוא כל כך מורכב ומלא בהמון פרטים. הרגע שבו הדברים קורים הוא בלתי נתפס. כשמשהו עצום קורה, אתה מספר סיפור. אי אפשר שלא יהיו הבדלים בין מה שקרה לבין הסיפור".
הנקודה הזו הובילה לאורך השנים לכמה חיכוכים בין גינסברג לבין העד השני שנותר בחיים לאותו הסיפור. קווין כותב אותו לראשונה רק עכשיו. כשהוא מתבקש לספר על חוסר ההסכמה בין השניים, לאחר הסתייגות קלה, גינסברג מסביר שמדובר ביום שבו נפרדה הרביעייה ומה שהוביל לכך. "זה קשור ליחסים בינינו לבין קארל. קווין טייל איתו הרבה יותר זמן ממני. קארל היה באיזה מקום המבוגר האחראי, בן 29. הוא היה משהו כמו אבי המטיילים בדרום אמריקה – תרמילאי שעשה כל מסלול. אני לקחתי את זה עם הרבה רגשות אשם ולקווין יש מנגנון אחר ולכן התחושות שלי מטילות עליו צל. זה קשה כי הוא הציל את החיים שלי. המחלוקת בינינו עלתה שוב עכשיו מתוך חשש שהסרט לא יספר את הזווית שלו.
"אין לי רגשות אשם יותר וגם לא פחד מכלום. אני כבר לא בתסביך לגבי הסיפור הזה. באצילות שלו קווין אומר שהוא חייב את החיים שלו לי, כי אם לא היה מציל אותי, לא היה יכול לחיות. גם אם אנחנו לא קרובים, הקשר הזה תמיד יישאר עמוק.
"שעתיים אחרי שמצאו אותי זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי מה קרה. אחרי יומיים הגענו לכפר הגדול. לקחו אותי לרופא וגם לו ספרתי. מאז הסיפור הזה רץ. המשכתי לטייל איזה חצי שנה. נסעתי לברזיל לעשות את הקרנבל. אז היו סיטואציות – הייתי יושב במעגל ומישהו מספר את הסיפור עליי. הושטתי לו את הדרכון שלי, הוא פתח וראה שכתוב יוסי גינסברג ושאל מאיפה השגתי את זה".
גינסברג גילה לא מעט דברים על האופן שבו הזיכרון שלו עובד בזכות כל מה שקרה לאחר אותה הצלה. "כשהגעתי לארץ קיבלתי טלפון מהוצאת מעריב שאמרו ששמעו על הסיפור ושהם רוצים שאכתוב ספר. בהתחלה חשבתי שמישהו יכתוב את זה בשבילי – אבל אמרו לי תכתוב ונשכתב את זה. אז קרה משהו מדהים: לא ידעתי שאני זוכר ככה והכול צף ועלה. כל שיחה וכל יום. נזכרתי בהכול בתמימות שלא כיסתה דבר. לא היו שום חורים. זה ריפא אותי – לא היה לי אף פעם סיוט, שום פחדים מטבע, המשכתי לעשות מסעות, חזרתי לאותו יער, וחייתי בו במשך שלוש שנים".
דרווין? שרלטן
מאז הרפתקת החניכה שלו, גינסברג הספיק לא מעט. הוא חי במקומות שונים בעולם, התחתן שלוש פעמים ונהיה אב לארבעה ילדים. במהלך הזמן הזה הוא עסק בתחומים מגוונים: פיתח שתי אפליקציות, טיפל במכורים לסמים במשך שש שנים ופתח 12 קליניקות עבור נרקומנים, פתח גלריית עיצוב, הוציא שני אלבומי מוזיקה ועוד ספר, הפך לשגריר רצון טוב של ארגון "שלוה" – המרכז הלאומי לטיפול באנשים עם מוגבלויות, וגם הקים וכיום הוא שותף ומנהל כפר נופש באמצע האמזונס, שהצלחתו העולמית עזרה לא מעט לשבט שבתחומו הוקם ("הם יזמו אסיפה כללית והפתיעו אותי, אמרו לי שאני בן הכפר, בן השבט. זה היה מרגש ברמות – סגירת מעגל אמוציונאלית כל כך חשובה").
עם כל אלה, הוא מקבל את העובדה ש"בחזרה מטואיצ'י" ימשיך ללוות אותו. "אני חושב שמה שגורם לספר הזה להמשיך למכור בכל כך הרבה מקומות בעולם, עכשיו אגב יותר מאי פעם, זה שלסיפור עצמו אין זמן. זה לא פוליטי ועדיין רלוונטי. זה אחד הספרים היחידים בתולדות ישראל שלא יצא מדפוס אף פעם. מאז ועד היום. ממש לא ציפיתי שזה מה שיהיה. חינכתי פה דורות".
על אף ההצלחה הגדולה שלה זכה הספר ושלל גלגוליו, כשלפני "בחזרה מטואיצ'י" יצאה גם תעודה על סיפורו של גינסברג ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" – ההפקה הנוכחית מרחיבה את הקהל שרוצה לשמוע את הסיפור שלו. "המודעות שהגיעה בעקבות הסרט מייצרת עבורי הרבה מופעי Key Note בזמן האחרון. זה מעין נאום פתיחה של כנס, שתפקידו לעורר השראה, בחברות מאוד גדולות, המובילות בעולם. בשבוע הבא אני נואם באמסטרדם מול 5,000 איש".
על מה אתה מדבר בהרצאות האלה?
"יש לי מחויבות טוטאלית, בכל מחיר, לחלום. זה הבראנד שלי. דרך סיפור החיים שלי אני טוען שדרווין היה שרלטן. השרלטנות הזו עולה לאנושות מחיר כבד מדי. עסקים הם מאוד דרוויניסטים – יש לרעיון הזה פנים מסוכנות שהסביבה היא של חסך ולא של הישרדות לכולם. המציאות היא לא מציאות של חסך והטעות הכי גדולה היא לפגוע במתחרה במקום לעזור לו. התחרות הזו עולה ביוקר לכולם והיא לא נכונה. יש תלות הדדית. אי אפשר לפגוע במישהו בלי שזה יחזור לאחר מכן אליך".
