דור הפוליטיקלי טועה: סדרות הקאלט שלא היו עוברות מסך היום
כשסיינפלד התבדח על נכים, ארצ'י באנקר התגאה בגזענות, ואל באנדי התנכל לנשים שמנות - היעדר תקינות פוליטית היה הנושא של סדרות הטלוויזיה בעבר. אחרי ש"חברים" זכתה לגינויים על הומופוביה ושמנופוביה מצד דור המילניום, חזרנו אל הסדרות שלא דפקו חשבון ושינו תפיסות חברתיות
בחודש שעבר עמד "חברים", אולי הסיטקום האהוב ביותר בעשרים השנים האחרונות (שלא קוראים לו "סיינפלד"), במרכזה של מיני-סערה ברשת. כדרכן של סערות רשת, גם הפעם מדובר במקרה קלאסי של טרנספורמציה מזבוב לדינוזאור – אבל לא אם תשאלו את משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט, שבשלב זה החליטה למשטר גם את ההומור שלכם.
נכון, כשלעצמה "חברים" היא סדרה מייגעת, חלבית ומעלת פגמים, אבל בזמן אמת היא הביאה לא מעט צחוק ורגעים יפים, הגדירה במובנים רבים את מושג המשפחה האלטרנטיבית ואפילו קידמה פה ושם נושאים חברתיים – גם אם היא עשתה זאת בדרכה השמרנית והסטרילית. אבל דור שלם של מילניאנלים שצפה לאחרונה בסיטקום הזדעזע נוכח גילויים ברורים (כפי שהם פירשו אותם) של הומופוביה, שמנופוביה ויתר רעות חולות שאל ליצירה תרבותית להתאפיין בה היום, פן תפגע במישהו, חס ושלום, ואז אלוהים יודע מה יקרה. אולי דונלד טראמפ ייבחר כנשיא?
המיליניאלס הגדירו את היחס של ג'ואי (שמלכתחילה אופיין כרודף שמלות ובעל אטרקטיביות מפוקפקת) לנשים כסקסיסטי. גם היחס של רוס לקשר הלסבי שמנהלת אשתו לשעבר, הצורך של צ'נדלר להוכיח שחרף החשדות הוא למעשה הטרוסקסואל והבדיחות על אביו של צ'נדלר – כולם נתפסים היום כמופת לשנאת להט"בים וטרנספוביה, ועוד לא הגענו לאלה שבאות על חשבונה של מוניקה כבדת המשקל (או Fat Monica כפי שהיא נקראת על ידי גרסתה הבוגרת והגרומה של הדמות עצמה).
נכון, חלק מהטענות כאן נכונות וסביר להניח שרבים מהגאגים החוזרים של חברים לא היו מתאימים לסדרה קומית ב-2018 – ולו בשל הסיבה שהומור הוא נגזרת של רוח הזמן ומה שהצחיק ב-1996 יכול בקלות להיחשב ארכאי היום. אבל הומור גם מכיל בתוכו ניצנים של הבנה ושינוי תפיסות חברתיות עמוקות, ובעשור המדובר שבו שש הדמויות האלה שלטו בטלוויזיה - צחוק היה דרך התמודדות ראויה עם שינויים במבנה החברה שבהמשך יקבעו מושגים כמצב נתון.
ולראיה – חמש סדרות שאלמנטים שלמים בהן לא היו פוגשים את המסך הקטן שלכם בשל חשש לאי תקינות פוליטית, מהסוג שדווקא מניע תהליכים חברתיים ופעמים רבות פותח דיון על אודות יחסים חברתיים ובין-אישיים. בזמן אמת הן פירקו לגורמים חסמים חברתיים ושברו טאבואים. היום, ובכן, אפילו סדרה כמו "מ.א.ש" לא הייתה רואה מסך – כי אתם יודעים, אין שום דבר מצחיק במלחמה.
סצנה מ"איש משפחה" שלא ברור איך היא עברה מסך
נשואים פלוס
Married with Children היא דוגמה חריגה ברשימה זו, בעיקר מפני שחוסר התקינות הפוליטית שלה היה הגל שעליו רכבה בדרכה להפוך לאחד הסיטקומים הפופולריים של הניינטיז. אפילו במונחי סוף שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים, התקופה שבה שודרה, "נשואים פלוס" הייתה נועזת במיוחד ונטולת עכבות באופן שהיום לא היה מאפשר שידור של יותר מפיילוט – לו הייתה מקבלת בכלל אישור ראשוני לצאת לדרך.
שנאת נשים. שמנות, בפרט
ההומור של התוכנית, שהיום נראה בלתי נתפס במונחי תקינות פוליטית, התבסס ברובו על לעג לנשים – שהתחלק לשלל תתי-קטגוריות. על הכוונת של אל באנדי היו נשים הריוניות (בפרק שהעלה לדיון את שאלת ההנקה בפומבי), בלונדיניות (קלי באנדי כסטראוטיפ הבלונדינית הטיפשה שדי מת מאז, וטוב שכך), כל האומה הצרפתית וכל התנועה הפמיניסטית. תוסיפו לכך את מפגן השמנופוביה הארוך ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה (האויבות הגדולות ביותר של באנדי בחנות הנעליים שלו היו נשים גדולות ממדים), הומור מבוסס מוצא גיאוגרפי, הצגתה של פגי באנדי כטפילה כלכלית, בדיחות על אודות התאבדות שאין סיכוי שהיו עוברות היום ואפילו האדרה של דמות בשם "סייקו דאד" – אב טלוויזיוני פסיכוטי, כמשתמע משמו, ששיר הנושא של הסדרה שבה הוא מככב מתאר אותו נושא אקדח והורג את אשתו משלל סיבות. כן, קשה להאמין ש"נשואים פלוס" הייתה עולה לשידור באקלים החברתי-פוליטי ובעידן שבו לסדרה היחידה שמותר להעליב קוראים "סאות' פארק".
סיינפלד
הסיטקום הטוב ביותר בהיסטוריה? סדרה (כאילו על כלום, אבל לא באמת) שהמציאה את הטלוויזיה מחדש? הכול נכון, אלא שגם היא הייתה חוסכת מצופיה לא מעט פרקים וקווי עלילה אייקונים שהפכו למזוהים עימה ברבות השנים.
קחו אוויר כי זה הולך להיות ארוך: הפרק עם הבחורה בעלת הידיים הגדולות, הפרק הקלאסי עם המסעדה הסינית (שהיום היה נחשב מופת לשנאת זרים), באבו הפקיסטני שבשל עצותיו של ג'רי מוצא את עצמו פושט רגל כלכלית ומגורש מהמדינה (היום גם על הגירה אי אפשר לצחוק), העלילה שבה ג'רי נחשד כגיי ויוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא סטרייט, הפרק שבו ג'ורג' וקריימר יוצאים נגד מקומות חניה לנכים בלבד בטענה ש"אם אתה יכול לנהוג אז אינך נכה", הפרק שבו ג'ורג' בוהה בחזה של נערה בת 15 (כולל הציטוט "אתה לא מתחשב בגיל כשאתה לפני מחשוף"), הפרק שאיליין מנסה בו להמיר את נטייתו המינית של גבר הומוסקסואל.
וזה מה שהיה לג'רי סיינפלד להגיד על תקינות פוליטית
הפעם שבה ג'ורג' ניסה לשכנע את הבוס שלו שיש לו חבר טוב שחור, הסופ-נאצי (מסיבות מובנות), כשקריימר נחשד כבעל לקות שכלית אחרי שסומם במהלך טיפול שיניים, הפרק שבו החבורה מסממת את בת הזוג של ג'רי רק כדי לשחק עם אוסף צעצועי הווינטג' שלה (אתם מדמיינים לעצמכם קו עלילה שכולל טריגר אונס נפיץ יותר?), הרגע הטלוויזיוני שבמהלכו "אירח" קריימר חברים יפנים בתוך מגירת שידה. מעל כל אלה ניצב כמובן הפרק עם התהלוכה הפוארטוריקנית, שכולל סצנה בלתי נתפשת במונחי PC מודרניים – בה קריימר רומס ברגליו את דגל פוארטו ריקו הבוער.
הכול נשאר במשפחה
בדומה ל"נשואים פלוס", גם ארצ'י באנקר היה דמות שרכבה על דעותיה החשוכות בדרך לתהילת עולם. ההומור של All in the Family התבסס על הדינמיקה בין ארצ'י באנקר – נציג העולם הישן השמרן והפרה-סיקסטיזי, ובין חתנו מייקל "Meat Head" ("ראש כרוב", כפי שנקרא בתרגום לעברית. בישראל, מסתבר, כרוב זה בשר) סטיוויק, היפי לובש פדלפונים כנציג דור ילדי הפרחים הפלורליסטי.
האינטראקציה בין השניים (ובין ארצ'י לבין העולם המשתנה לנגד עיניו) אכן יצרה לא מעט רגעי זהב קומיים, כמצופה ממפגש בין תרבויות (אלמנט קומי שעומד עד היום מאחורי לא מעט סדרות וסרטים – מ"החתונה היוונית שלי" ועד "סברי מרנן").
סוד קסמו. שלל רגעים גזעניים של ארצ'י באנקר
אבל יש שיגידו שדווקא בשל השקפת עולמו המעוותת הפך ארצ'י באנקר לאייקון קומדיה טלוויזיוני שזכה לתהילת עולם - מכל הסיבות הלא נכונות. גם דעות גזעניות, שפה מיושנת וחוסר הבנה מוחלט של רוח הזמנים המשתנה לא שינו את העובדה שארצ'י היה ונותר דמות פופולרית מאוד, שמגרעותיה היו לסוד הקסם שלה. היום היה מדובר בדמות נלעגת, ואילו אז ניכר כי בבורות של באנקר טמון סוד חיינו. ועוד לא התחלנו לדבר על דרך הצגתה של אידית באנקר - כלא יותר מרעיה טיפשה וטובת לב.
רוק 30
מי שאהב את קומדיית המצבים של טינה פיי יגיד לכם שבמובן מסוים "רוק 30" המציאה מחדש את קומדיית המצבים. הומור נטל עכבות, פאנצ'ים בקצב של מכונת ירייה, סוריאליזם וריאליזם בהתנגשות חזיתית – אלה רק חלק מהדברים שהפכו את הסדרה על אודות תוכנית הטלוויזיה המופרעת ביותר ביקום לפצצת צחוק מהסוג שכבר לא רואים היום בלוח המשדרים האמריקני. אבל מחקר שהתפרסם לאחרונה וצוטט בין היתר במגזין "טיים" טוען שסדרות כמו "רוק 30" ו"המשרד" הן תצוגה של חילול אתיקת עבודה שעלולה להוביל ל"חשיפת יתר של כוח העבודה לאתיקות והפרת זכויות פרטיות שמצחיקות רק כשהן מוצגות על המסך הקטן".
ליז למון גזענית? מתוך "רוק 30"
Global Compliance, גוף שמקדם ערכי אתיקה בארגונים וחברות גדולות, מצא כי "רוק 30" עומדת בראש הסדרות שמציגות את ההפרות הבוטות ביותר של זכויות ומרחב חלל העבודה. אולי זה קשור ליחסים הקרובים מדי של ליז למון וג'ק דונגי, ואולי לעובדה שחייו השבורים של כוכב הסדרה בתוך הסדרה, טרייסי מורגן, הם קרקס שזולג גם אל חלל העבודה. גם עולמו הפרטי של הבוס דונגי זולג אל החיים של העובדים תחתיו, והפיאסקו שהכוכבת ג'נה מרוני מכנה "חיים" מזמן איבד פרופורציות ושטף כל עמדה לא מחוללת באולפני ה"גירלי שואו" המדומיינים. אגב, למקום השני במחקר המעט מעיק הזה הגיעה הסדרה "האנטומיה של גריי" (עם ממוצע של שבע הפרות פר פרק!), כולל מקרה שבו מרדית' גריי מתייעצת על אודות חומר רפואי מסווג של חולה עם גורם לא מורשה. טרחנות – קווים לדמותה.
שני גברים וחצי
כמה סדרה שבה צ'רלי שין משחק את עצמו יכולה כבר להיות נכונה פוליטית? לא הרבה, יש לומר. גם אם בתחילת דרכה היא ניסתה לצייר את שין כמופרע בעוד אחיו אלן ואחיינו ג'ק הם הסטרייטמנים, האנשים הטובים שנקלעו במקרה לאורח חייו של בן המשפחה המופרע, ככל שהתקדמו העונות הפכו גם שתי הדמויות הלכאורה נקיות וישרות הללו לגרוטסקיות ונלעגות - כל אחת בדרכה.
כשהדוד צ'רלי מלמד את האחיין ג'ק על אהבה. וזנות
לא עבר זמן רב מאז ירדה "שני גברים" מהמסך, אבל בהתחשב באופי של שין ובכך שהרבה מההומור שלה התבסס על מה שללא ספק ייראה היום כשנאת נשים גרידא (יחסיו של אלן עם גרושתו, למשל, או היחס של צ'רלי לכל אישה שעוברת בדרכו - כולל השימוש במילה "Boink" כתיאור אקט המשגל), סביר להניח שלו הייתה נוצרת היום הייתה מתבקשת לעמוד בסטנדרטים מחמירים של תקינות פוליטית. אלה ודאי היו מעקרים אותה משלל הרפרנסים הרוקנ'רולים שהפכו אותה למצחיקה (לפרקים, כן? בסופו של דבר עדיין מדובר במוצר טלוויזיוני די נורא - וזה עוד טרום ימי המחליף אשטון קוצ'ר).
