שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "מוות? רצוי בגיל 70 ואם אפשר מסרטן"

    גם כשהיא כותבת על אימה הגוועת במוסד לחולי אלצהיימר, מיכל זמיר מוותרת על הנימוסים. סולדת מקמפיין MeToo#, מתעבת פוריטניות מינית, ויחד עם בן זוגה ירון לונדון מתלבטת איך הכי כדאי למות

    כשמיכל זמיר הייתה ילדה, האף שלה לא מצא חן בעיניה. לאמא שלה, אישה אנטי־גנדרנית באופן עקרוני, סיפרה שכשתגדל, היא מתכוונת לעבור ניתוח אף. "'דווקא האף?' היא הייתה עונה לי, 'למה לא כל השאר?' ובמילים אחרות – זאת הבעיה האחרונה שלך, מותק. קצת פרופורציות - פנינו לא לעולם הדוגמנות. תפתחי לעצמך אישיות".

     

    זמיר פיתחה אישיות. מהפנטזיה על האף המושלם נגמלה. היא בת 53, אבל מבחינתה שיחשבו שהיא בת 60, "ויגידו שאני נראית נהדר". האופן שבו היא מבקשת למות מזכיר דפדוף בקטלוג מסחרי: "רצוי בגיל 70", פחות או יותר בגיל שבו אימה שלה אובחנה כחולת אלצהיימר. רצוי כשהיא צלולה, מתפקדת. ואם אפשר מסרטן או מדריסה. בכל מקרה, מחוץ למוסד גריאטרי. בלי השגחה. משהו אלים ומהיר, שיפטור אותה מכניעה מתמשכת לתוך הזקנה.

     

    לאורך השיחה איתה, אני מקיש בעץ אחת לחצי דקה. אבל זמיר רגילה להצהיר ברבים על הפחד למות בגיל מופלג, ללא שליטה עצמית, ועוד יותר גרוע, עם שיער צבוע באופן רשלני, עם שורשים לבנים. "זאת סיבה מספיק טובה להפסיק לצבוע את השיער הרבה קודם". מבחינת התחזית הגנטית, ולאור תקדימים של מקרי אלצהיימר במשפחת אימה, זמיר יכולה לנחש מה נוקש בדלת. לכן אולי היא מקפידה לעשן ולרוץ פעמיים בשבוע. פעם שישה קילומטרים, פעם עשרה. "אני לא חיה חיים בריאים במיוחד, ולא שוחרת אריכות ימים. הפחד שלי הוא להפסיק להיות אדונית לעצמי, אבל אני חושדת שלא יהיה לי העוז לסיים בעצמי את חיי. ולכן, מול האופציות השונות, אני מעדיפה סרטן במוח. עניין של טעם אישי".

    "רחם נפלא להיות מי שאני" - על הזוגיות עם ירון לונדון (צילום: איציק בירן) (צילום: איציק בירן)
    "רחם נפלא להיות מי שאני" - על הזוגיות עם ירון לונדון(צילום: איציק בירן)

    לפעמים, בשיחות מורבידיות בסגנון כזה עם בן זוגה ירון לונדון, שמבוגר ממנה ב־24 שנים, מעלה זמיר את הרעיון "שאני אפתיע, אנצח את הסטטיסטיקה ואמות דווקא לפניו. מה הוא עונה לי? 'בבקשה, אבל למה לא כבר עכשיו, כשיש לי עוד אפשרות להספיק לאישה שלישית. מה את שורפת פה זמן במחשבות על מוות?'"

     

    "חמש ארוחות ביום" (הוצאת כתר), ספר הפרוזה החמישי מאת זמיר, לא שורף זמן. זה אוסף צנום של כמה פרקים או סיפורים קצרים שמתבססים על היחסים המתוחים בין הסופרת ואימה, רינה זמיר, לעת זקנתה. הספר מתאר את העמידה מול אימא דומיננטית, הישגית, בלתי מתפשרת עם עצמה ועם הזולת – משילה בפרק חייה האחרון, אחת אחרי השנייה, שכבות אישיות. נפרדת מעוד פונקציה בסיסית של תקשורת, של שליטה עצמית. "לאכול בפה סגור", אומרת זמיר, "זה הדבר האחרון שנשאר מהקודים של איפוק, אלגנטיות והקפדה שאפיינו אותה. וגם זה לא תמיד".

     

    בספרה מחפשת זמיר דרך ספרותית להפר את קוד ההתנהגות המחמיר, חסר ההומור, של אימה, לצאת נגד השאיפה המתמדת להסתיר כל חולשה - כדי לתאר דברים כהווייתם. לקבל לפחות על הנייר את הרגע שבו הורה מפסיק לזהות את הילד שלו, מפסיק לזהות את עצמו כהורה.

     

    בדומה למחלה, הספר אמנם מטשטש חלק מהמסגרת המשפחתית, מסלק שמות וסימני זיהוי רשמיים, אבל צמוד לסגנון אוטוביוגרפי, לסיפור האישי. "כשהחלה לשכוח שאני בתה", כותבת זמיר, "החלה לחבב אותי. נראיתי לה בחורה צעירה, נחמדה, שצריכה להוריד שניים־שלושה קילו לכל היותר ולהסתפר אצל ספר שיודע לחתוך. נשמעתי לה אינטליגנטית".

     

    סיכום דמותה מזכיר מודעת אבלים, הספד. אישה שהייתה לוחמת בפלמ"ח, מיקרוביולוגית ומנהלת מעבדה מהראשונות בארץ בתחום ההשתלות, בתו של גינקולוג אגדי בבית חולים הדסה, שנולדה כמה בתים לצד בית ביאליק בתל־אביב אבל גדלה בשכונת רחביה, שנשאה על כס והפנימה את ירושלים האריסטוקרטית, האקדמית נוסח מרטין בובר, שהעריצה אנשי רפואה ומדע כמו האחים קציר ואהרן אהרנסון. זמיר, בת הזקונים, מוצגת בספר כמעין בת יחידה, מאכזבת וקרובה ללב. אביה, צבי זמיר – אלוף פיקוד וראש המוסד – לא מוזכר בספר.

     

    "זה הסיפור שלי ושלה", אומרת זמיר ומתייחסת להיבטים של מחיקה וטשטוש שמאפיינים גם את הכתיבה. "המחלה היא מחיקה טוטאלית, שלא השאירה מאימא שלי כלום. לכאורה, אנחנו מצפים שהמחלה תרכך דברים. שהייסורים יגרמו לנו להתפשט מכל מה שלא מהותי, ויתגלה איזה יסוד פנימי חבוי. זין בעין. אפשר לשכוח מהפנטזיה הרומנטית הזאת. ההזדקנות תחת אלצהיימר היא לא שיבה אחורה לילדות. לעמוד מול אימא שלי היום, כשהיא בת 92, ולא מזהה אותי בשום אופן – זה מסוג המצבים שבפילוסופיה אומרים שאין מילים לדבר עליהם. לעמוד מול אימא שהיא לא אימא, מול חי שהוא מת, לעמוד מול הקליפה של הבנאדם. אז כן, לכתוב עליה ועליי זאת דרך למצוא מרחב ביניים ספרותי בינינו. בין אימא שאי־אפשר להגיע אליה, וביני, הבת שרוצה שאימא שלה תזהה אותה".

     

    הרצון הזה דועך?

    "הוא הולך ונחלש. אין לי ציפיות להפתעה. בשנים האחרונות למדתי ביבליותרפיה, ומדגישים שם את המבט הבורא של האם. העיניים של אמא שמסתכלות בתינוק שלה, הן שמפיחות בו את התחושה שהוא נפלא ונהדר ושהוא יכול לפעול במציאות. אני מסתכלת על העיניים המתות של אמא שלי היום – ונדמה לי שהן היו מתות תמיד. כאילו המחלה רק החזירה את המבט המת".

     

    לא מוזכר בספר. האב - צבי זמיר (צילום: יריב כץ, ידיעות אחרונות) (צילום: יריב כץ, ידיעות אחרונות)
    לא מוזכר בספר. האב - צבי זמיר(צילום: יריב כץ, ידיעות אחרונות)

    ובכל זאת, "חמש ארוחות ביום" הוא ספר מצחיק, עמוס במשפטי מחץ. חיי "האינסטיטוט", כמו שמכונה בספר המוסד שבו מאושפזת אמה של זמיר, מתוארים כמין טירונות קומית ומעוררת אימה. כולל ההידרדרות הבלתי נמנעת ממחלקה ד' למחלקה ג', ואז ל־ב'.

     

    ספרה של זמיר מ־2005, "ספינת הבנות'", מתאר שירות צבאי של חיילות פקידות בשנות ה־80 כסאטירה פמיניסטית, בתוך בליל של ניצול סמכות, הטרדות והריונות. הרעיון הזה של זובור אכזרי ובלתי נמנע מתבטא בספר החדש באופן שבו זמיר נצמדת לפעמים לדמות קולקטיבית, "הוותיקים" - כלומר, בני המשפחה שכבר השלימו כביכול עם המחלה ונפטרו מאשליות השווא. גם הם נדמים לעצורים במחנה ריכוז סימפטי.

     

    "בכתיבה אני אוהבת לטייל במקומות שק. צטניק קורא להם פלנטה אחרת. שחושפים את כל מה שכוחני וצבוע ואנושי במציאות. וגם המוסד לחולי אלצהיימר הוא פלנטה כזאת, ולא משנה שאמא שלי נמצאת במקום עם טיפול טוב ויקר. הצוות מאוד אנושי, אבל אף אחד לא מספר לך מעשיות. אתה הולך ומתנשל מהתפקודים הבסיסיים שלך, ולא מנסים לשקם את מה שבלתי ניתן לשיקום. כשאתה דומה לשק תפוחי אדמה, אי־אפשר לצפות שימשיכו להיאבק עליך. יש במקום הזה אמת שאני אוהבת, שילוב של שפיות וצחוק ועצבים. אחרי שמישהו שואל עשרות פעמים מתי הרכבת תבוא לאסוף אותו, מתרגלים וכבר לא מנסים להסביר לו. ודווקא בהתרגלות הזאת של אנשי הצוות יש משהו מאוד אנושי. בני המשפחות, לעומת זאת, משמיעים מנגינה מתמדת של רגשות אשם. אתה שומע כל הזמן את גלגלי השיניים של מנגנוני ההגנה הנפשיים".

     

    אומרים שאלצהיימר מוציא לפעמים מאנשים משהו אוהב ורך יותר.

    "היה שלב כזה אצלנו. בשנים לפני האשפוז, כשאמא שלי הייתה כבר מאובחנת. פתאום נוצרה בינינו קרבה. למעשה, כשהיא שכחה שאני הבת שלה, היא יכלה להניח מהציפיות שלה ממני, ונוצר איזה שחרור. אפילו כשהיא שכחה את השם שלי. הרי המועקה הגדולה של האימהות היא הצורך לתקן את ילדיך עד אין סוף. להביא אותם לשלמות. בשלב מסוים היא כבר לא זיהתה שאני הבת שלה, ולא ניסתה לתקן אותי. פתאום היא נתנה לי מחמאות, היא שמחה שאני באה. אחר כך גם זה נעלם".

     

    כוס, לא נפש

    "ג'ורה" היא מילת מפתח בהצגה העצמית של זמיר. פה ג'ורה – שעומד בניגוד לשפה הגבוהה ולקוד האיפוק החמור שאפיינו את אמה. "אבל היו לה התפלקויות. בין הקלאסיקות של דיקנס, 'הבכור לבית אב"י' או 'אהבת ציון' של מאפו – הספרים שהיא הייתה מביאה לי מהספרייה בבית החולים שבו היא עבדה – בכיתה ח' היא לקחה אותי בטעות לראות את 'סוחרי גומי' של חנוך לוין. בזמן שהדמויות התרוצצו על הבמה עם קונדומים, היה הייתה בהלם. מהרגע שהיא הבינה שבמו ידיה היא הכניסה אותי לכור הטינופת הזה, היא לא יכלה לשמוע יותר מילה מההצגה".

     

    זמיר, כך נראה, מאמינה בחינוך מסוג אחר. "כשהבת שלי הייתה בכיתה ו'", היא מספרת על רוני, בתה מנישואיה הראשונים (היום בת 20), "היה מקרה מאוד לא נעים בבית הספר. גבר מבוגר, פדופיל, התנפל על אחת התלמידות. היו שיחות רציניות בכיתות שליבו את כל העניין, והבת שלי התחילה לפחד. אני זוכרת שאמרתי לה: 'אדם צריך שהחיים שלו יהיו בשליטה, שיקרו לו דברים שהוא רוצה ואוהב. אבל לפעמים קורה שגבר שאישה לא מעוניינת בו – נכנס לה לכוּס'. אמרתי לה, 'הכוס זה לא הנפש. הכוס זה הכוס'. אני לא מתחסדת, ואני לא רוצה שהיא תחשוב שאישה שנאנסה היא אישה טמאה, אישה מתה, כמו שקובע הקוד המוסרני של החברה הבורגנית. וגם אם פוגעים בך, אתה לא קורבן אם אתה לא מגדיר את עצמך כקורבן. אנשים יצאו ממצבים לאין שיעור יותר קשים, בטח ביחס לאישה שעברה הטרדה מינית".

     

    "בתוך השואה המינית שמציירים יש יותר מיציאה מפרופורציה, ולפעמים חיסול מגמתי". זמיר (צילום: יונתן בלום) (צילום: יונתן בלום)
    "בתוך השואה המינית שמציירים יש יותר מיציאה מפרופורציה, ולפעמים חיסול מגמתי". זמיר(צילום: יונתן בלום)

    הסאטירה והביקורת החברתית בספרים של זמיר הקדימו לא פעם בכמה שנים טובות תופעות ודיונים בוערים. כך, למשל, "מתקנים ואטרקציות" מ־2008 היה אות מבשר לזרם של פרוזה ישראלית שתעסוק במלחמת המעמדות האשכנזית־מזרחית, בחילופי האליטות שבין דור המייסדים יפי הבלורית מצהלה למתעשרים החדשים בשכונה ובקאנטרי. "12 פגישות", נובלה ארוטית מ־2004, התפרסם הרבה לפני שספרות ארוטית קיבלה כאן לגיטימציה. "ספינת הבנות" היה כנראה הספר הראשון מסוגו שתיאר בסיס צבאי כתא לחץ שמאלכס מפקדים ופקודות, מנצלים ומנוצלות, מפרספקטיבה נשית מובהקת.

     

    "הפתיע אותי שאנשים הגיבו בזעזוע לספר. הרי כולם ידעו פעם שהצבא זה בית חרושת לזיונים. אתה מכיר את הסיפורים על משה דיין. זה היה משחק שכולם שיחקו וכולם ידעו שמשחקים אותו. ההריונות בספר שלי לא היו באמת עניין פנטסטי ומוגזם. הייתי פעם בתל השומר, ביום הקבוע של הוועדה שעוסקת בהפלות, ראיתי כמה חיילות היו שם. הגישה כלפי המשחק הזה השתנתה, והשינוי מבורך. אבל אי־אפשר עכשיו להיתמם ולומר שזה לא היה המשחק. וגם בהוליווד – זה לא נעים, זה מעורר כלימה, אבל זה היה המשחק".

     

    קמפיין MeToo#, כמו שאפשר להבין, מעורר בה רגשות מעורבים. הרוח ההוליוודית, הסלבריטאית, המתייפייפת, זרה לרוחה של זמיר. "אני אף פעם לא חוויתי ניסיון אונס בסגנון פרשת הארווי ויינשטיין, ואני מודה לאלוהים על זה. אי־נעימויות? בטח שהיו. גם לא תמיד השכמתי קום במיטה שהתחשק לי להתעורר בה. וגם אז, הגעתי לשם מתוך שיקול דעת מלא. לא חוויתי אפס קצהו של הדבר עצמו, אבל בתוך השואה המינית שמציירים, נראה לי שיש פה יותר מאשר יציאה מפרופורציה, ולפעמים חיסול מגמתי".

     

    חיסול?

    "נגיד את זה ככה: אני חושבת שנשים הן בריות עם המון כוח - שהן קמות ונלחמות בעולם מעוול ומלא בחרא. חלקן נחמדות וחלקן לא, חלקן מניאקיות וחלק לא. ברגע שלנשים יהיה מספיק כוח פוליטי וחברתי, הן גם לא יאכלו יותר חרא גברי שמאלץ אותן להיכנע לחוקי המשחק הישנים והמנצלים. אבל הגיע הזמן שיפסיקו לצייר את נפשן העדינה והפגיעה של נשים. אנחנו יכולות להיות ברוטליות כמו כל אחד. ואולי אם נהיה ברוטליות באמת זה ייפסק. התופעות של הטרדה וניצול לא ייפסקו מזה שאנחנו נזדעזע. זעזוע עוד לא הציל איש.

     

    "אני לא מבטלת את העוצמה של הגל הזה, אבל שים לב שהוא מתבטא במיליה מסוים. אנחנו כל הזמן שומעים על הטרדה מינית של סלבים, בעוד שחוקים נגד הטרדה מינית אמורים להגן על נשים שבאמת אוטוטו מפטרים אותן מהעבודה. הרי זה הסיפור באמת. ושים לב גם שרוב הנשים לא מדברות על זיון שיצא לפועל. רוב הווידויים והעדויות מתארים אותן נחלצות ברגע האחרון. אף אחת לא יכולה להגיד במפורש – הזדיינתי בשביל תפקיד. ולחלופין, למה כל כך מעט נשים מדברות על אונס ממש?"

     

    ברור שהצהרה כזאת היא סיכון. את מסומנת.

    "וזאת בדיוק הנקודה. נשים בעצמן נבהלות מהטומאה כביכול שכרוכה במין, במקום לנתץ את התפיסה הפוריטנית הזאת. נשים שיגידו בפירוש, לא הצלחתי לשמור על עצמי, הובסתי בפני הכוח הגברי. הרבה נשים עדיין מקבלות את התפיסה שהמין מזהם אותן, וכל עוד הנקודה הזאת נשמרת, אני לא רואה איך המחאה הזוהרת הזאת עוזרת לעובדות במפעל או למלחמה בעבדות הנשית האמיתית. אני מתלבטת אם להגיד את זה, אבל כשאני רואה את המחאה של נשות הוליווד היום - מלאות בוטוקס, עומדות עם מחשופים, בלוק הזה של הברבי וכל הפרעות האכילה – זה לא בדיוק מעורר בי השראה".

     

    על רקע הספר שלך, הסלידה המשותפת לך ולאמא שלך מהתחנחנות – נדמה לי שאת נרתעת גם ממה שאת תופסת כסגנון ביטוי בכייני.

    "זה נכון שיותר קל לי להזדהות עם נשים שפורצות את כבלי המוסר המקובל. תיקח למשל את המתלוננת א' מפרשת קצב, שעבדה בבית הנשיא. היא ויתרה על מראית העין הפוריטנית של העלמה במצוקה ופחות או יותר אמרה: לא על הזיונים אני מדברת, אלא על הפיטורים שלי מהעבודה. היא אמרה מפורשות – הזדיינתי עם הבוס, אבל הוא פיטר אותי. ואני מעריצה אותה על היכולת להתייחס באופן כזה לדברים, בלי התחסדות, בלי לדבר על המין עצמו במונחים של פגיעה. היא לא הדגישה את ניצול הסמכות מצד קצב בהקשר מיני, אלא דיברה על הפגיעה הכלכלית, על הפרת הזכויות הבסיסיות שלה כאישה במקום עבודה".

     

    ב־2014, בסיבוב השני של פרשת יצחק לאור, פירסמת טור עם הכותרת "פעם, כשאפשר היה לעשות סקס". את עדיין עומדת מאחוריו?

    "איציק הוא חבר שלי. אף פעם לא חשבתי שהוא מנומס. אני מכירה את המוניטין שלו, וגם אני הייתי צריכה להפעיל מולו את פה הג'ורה שלי. הוא בהחלט יכול להיות גס רוח. אבל הוא חבר שלי, ואני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא לא אנס. אני מאמינה לחברים שלי, אלא אם הוכח אחרת. ומעולם לא הוכח. אני חושבת שאם נעשה לך כאישה משהו, תלכי למשטרה. ולא משנה כמה שנים עברו מאז. אתה לא יכול לטעון על מישהו שהוא אנס, בלי שתטרח להוכיח את הטענה. מעבר לזה, היכולת לשפוט את הטענות נגדו קשורה גם לשינוי בזווית הראייה שלנו. במשך שנים, כשלמדתי ולימדתי באוניברסיטה, נאמרו לי משפטים לחלוטין לא תקניים. בזמנו הם לא הפריעו לי, אבל מאז האוזן שלי התחדדה. אני יודעת שמציאות שהייתה טבעית לי לגמרי בגיל 18, לא טבעית יותר בעיניי".

     

    לתחזק כולסטרול גבוה ומשטר כושר מכובד

    זמיר ולונדון כבר סיפרו בהרחבה על תחילת הרומן ביניהם, לפני כעשר שנים. הוא היה אז אלמן טרי; היא אחרי שני סיבובים של גירושים. עכשיו הוא כאן, מסתובב בדירה שהם חולקים במרכז תל־אביב.

     

    "בנקודה מסוימת בחיים קלטתי שאני לעולם לא אהיה מופת של עידון, כפי שאמא שלי רצתה. שאין יותר טעם לשלוח אותי לרקוד בלט. אז ויתרתי על הרבה מאוד גינונים נשיים. אפשר לומר שאני אישה לא מעודנת באופן עקרוני. חלק מהמאבק הנשי הוא הוויתור על נשיאת חן בעיני גברים, ולאושרי, ירון הוא הגבר הראשון שהגעתי איתו לנינוחות הזאת. הזוגיות שלנו, סליחה על הביטוי, היא רחם נפלא להיות מי שאני. פתאום הקו הצורמני, הזוויתי הזה, באישיות שלי הסתדר מול בן אדם שיכול להכיל את זה. כשאני מתחילה עם הנאומים בבית, עם ה'טיראדות' כמו שירון קורא לזה, אני זוכה בכינוי רוזה לוקסמבורג".

     

    הספר, נדמה לי, מציג את המחלה גם כפתח להכרה בלכלוך, בחולשה. מול הגוף, מול המציאות, מול קריסת ההורה.

    "אתה יכול לעבור את החיים במצב תמידי של התקרבנות. גם בהקשר ביתי, מחוץ לדרמות הגדולות, אם אתה רודף אחרי ניקיון וטיפול בבית. אמא שלי הייתה דואגת שנרגיש את עול העולם על כתפיה. אני הלכתי יותר לכיוונים של אגרסיביות גלויה. 'למה אתם נכנסים לי למטבח?' 'אתם לא רואים שאני צריכה לבשל?!' אבל ירון והבת שלי פשוט קטעו את זה. ירון הוא בלגניסט אדיר, אדיר. וגם רוני, כשהיא חוזרת הביתה מהלימודים בירושלים, תורמת את שלה. תפסתי את עצמי הולכת אחריהם מנקה ורוטנת, בדיוק כמו אמא שלי. אבל הם אמרו לי, זאת הבעיה שלך. אם לא טוב לך, תלכי למקום אחר. הם פשוט סירבו להתייחס לרגש הקורבני הזה ולהשתופף. על רוב השטויות האלה, על רוב התלונות, הם פשוט אומרים לי לסתום".

     

    ואת סותמת?

    "סותמת, במובן העמוק. פעם יכולתי לא לישון במשך ימים לפני ארוחה אצלנו, לנהל יומן מוקפד של מטלות. למדתי להיות הרבה יותר גמישה, לקנות מה שנמצא בשוק, להאמין שאנשים מחבבים אותי למרות שאני לא פרפקט. אמא שלי אולי חשבה שכדי שיאהבו אותה היא חייבת להיות מושלמת. לאט־לאט ומיום ליום ירון ורוני מביאים לחורבן של המקום הזה. הוא יהפוך יום אחד לדיר חזירים. אבל כשאני רואה איך הבת שלי שמה עליי זין, זורקת את הבגדים על הרצפה, אני רואה בזה ניצחון אדיר: העובדה שיש לה את החופש לא להתחשב בשיגעונות שלי, להצביע על שיגעון ככזה".

     

    בינתיים היא רוקדת על כל החתונות. מקפידה לשמור על בריאות השיניים ("פעם בחודשיים שיננית"), ומעשנת לא פחות בקפדנות. מצד אחד סומכת על השילוב של כולסטרול גבוה ולחץ דם נמוך שימנע ממנה אריכות ימים מופלגת, מצד שני שומרת על משטר כושר מכובד. כל טקטיקת הכנה לקראת השלב האחרון של ימי הזקנה היא בעיניה צעד אידיוטי והגיוני באותה מידה.

     

    הנושא הזה טעון במיוחד בהתחשב בפער הגילים בינה ובין לונדון. "ירון לא ילד, וכמובן שאנחנו מדברים על זה. מעבר לעניין של כסף והתכוננות כלכלית, עולות שאלות אם נכון יותר להישאר בבית במצבים כאלה. הרי יש תקלות ביתיות שגומרות עניין. במוסד כולם מוגנים כל הזמן - אתה לא יכול ליפול, לא יכול להיחנק. צריך להתאמץ מאוד כדי למות במוסד. זאת האירוניה הגדולה: מי שלא רוצה לסחוב את הזקנה שלו, צריך לבצע צעד בכיוון לפני שהמחלות הגדולות תוקפת בכל הכוח. כל עוד הוא צלול ובעל יכולת גופנית".

     

    הספר שלך מעודד להכין תוכניות מפורטות וקשוחות לימי הזקנה, ובאותו זמן, לוותר על כל ניסיון לשלוט בה.

    "המחלה מלמדת אותך להיות צנוע, לפחות ברמת התוכניות. למעשה, אין לי תוכניות לזמן החירום הזה של הזקנה. הרבה פעמים ירון אומר שחשוב לו שאני

     צעירה וחזקה ויכולה לסחוב. הוא אדם מאוד ריאליסטי שמדבר על הפחדים שלו, שמקציף אותם היטב כאילו זה היה סבון. אני נדהמת לפעמים מהעין האכזרית שלו. התיאורים הקיצוניים שלו הם דרך להתרגל בכוח המילה. לפעמים אני מבטיחה לו דברים בסגנון, אתה תהיה איתי בבית, אתה תחליק באמבטיה. אז יש הומור שמפתחים סביב זה. וישנה גם הקלה גדולה".

     

    הקלה?

    "כן, היכולת לספר את האמת היא דבר מאוד מנחם. האנרגיה שאתה חוסך כשאתה מפסיק לשקר לעצמך ולסביבה. אם אתה מפחד – תפחד בגלוי, ותדע שהזקנה, המחלה, המוות, תלויים בך מעט מאוד. אם כבר שקרים, תן לעצמך לשגות באשליה שאצלך זה לא יהיה כזה גרוע. אבל באותו זמן, תדע שהגרוע ביותר מצפה".

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יונתן בלום
    מיכל זמיר. למצוא מרחב ספרותי בין הבת והאם
    צילום: יונתן בלום
    לאתר ההטבות
    מומלצים