מראה לכדורסל הישראלי / על הפסד הנבחרת באסטוניה

צמד המשחקים בפעימה הנוכחית של נבחרת ישראל במוקדמות גביע העולם דומה מאוד לצמד הקודם לפני שלושה חודשים. ניצחון מרהיב ומשובב נפש במשחק בית בצהרי שישי, ואז הפסד עם תצוגת נפל במשחק חוץ.

לא נעים: נבחרת ישראל הפסידה 78:62 באסטוניה

עודד קטש: "לא הצלחנו למצוא את הקצב שלנו"

ובכן, למרות שמותר לשמוח ולהיות רומנטיים על הניצחונות, אל נא תיפול רוחנו בהפסדים. יצאנו לדרך חדשה במפעל הזה כדי לאסוף תובנות ולמידה, להבין את מיקומנו האמיתי, להעביר את הלפיד לדור החדש ולאפשר לעודד קטש לבנות את האסטרטגיה הנכונה, שתתאים לכישרון ובעיקר לחסרונות של הכדורסל הישראלי.

קאנגור ראה כל מגרש באירופה, לזוסמן זו הייתה חוויה ראשונית(צילום: FIBA)

הצצתי בכותרות הדיווחים מיד לאחר המשחק. הפסד מביך? הפסד משפיל? הלו, פרופורציות. אלה אמונות ומחשבות ששייכות לעשורים הקודמים, שבהם ישראל הייתה נבחרת בכירה באירופה. זו הרמה שלנו. מול בריטניה הספיקו כמה דקות טובות, כי בריטניה לא הקשתה עלינו במקומות הכואבים. מי שזילזל באסטוניה טעה - גם כי בחוץ, בשעה מוזרה, 48 שעות אחרי משחק קודם, הרבה יותר קשה - וגם כי זו נבחרת מזרח אירופית קלאסית, שמזכירה את קבוצות הקיבוצים משנות ה-70-60, בנען, משמר העמק ויגור.

המשחק הזכיר לי את החוויה של הגעה כמאמן נוער למשחק בשער הנגב או אשכול. שחקנים קטנים, מהירים וקולעים, רצים כמו השפן של אנרג'ייזר, מכסחים אבל באלגנטיות. גם הגבוהים שלהם חזקים ויעילים. צריך לדעת לשחק נגד קבוצה כזו, ואנחנו הפסדנו עוד בחימום.

זו הרמה שלנו. סגל נבחרת ישראל למשחק באסטוניה(צילום: FIBA)

ההפסד הזה שוב הוציא לאור את החולשות של הכדורסלן הישראלי, שבאות משלושה מקורות עיקריים:

1. השכלת כדורסל: היסודות הטכניים והטקטיים שיש לכל שחקן. לשחקנים שלנו יש לרוב יכולת אחת בולטת, עוד כמה בינוניות והשאר חלשות. אלה לא שלמים, וקשה מאוד למאמנים לחפות על כך בטקטיקה. שני ההיבטים הבולטים ביותר בחסרונם הם יכולת קליעה מהירה בתנועה והבנת ההגנה הקבוצתית - בעיקר הגנה על הזריקה משלוש.

מספר השלשות שקלעה הנבחרת, ויותר מכך, המספר הזעום של הזריקות שהצלחנו להוציא (5 מ-9 בלבד) מול מספר השלשות שזרקו וקלעו האסטונים (14 מ-36 - פי 4 זריקות משלוש!) מלמדות שאנחנו באיחור אחרי אירופה בהתאמה לכדורסל המודרני. כולם חייבים לדעת לאיים על הסל וגם לקלוע, בכל פעם שהכדור בידיים. זו עמדת המוצא החדשה. משם הכל מתחיל.

הנבחרת לא התאימה את עצמה לכדורסל המודרני. בן שימול(צילום: FIBA)

ההגנה הקבוצתית של הנבחרת לוקה בהבנת סדרי עדיפויות ובחשיבות מניעת השלשות. אני תמיד חוזר למשחקיה של מכבי תל אביב נגד קאחה לבוראל בהצלבה ב-2011. דייויד בלאט לימד את שחקניו תוך כמה ימים לשנות את תפיסת ההגנה ולהעדיף חדירה על שלשה, מול קבוצה שהתבססה על שלשות כאסטרטגיה. לעודד קטש לא היה זמן לייצר שינוי כזה ב-48 שעות, ובכלל, זו עבודה ארוכת טווח שצריכה להתחיל כבר במחלקות הנוער ובנבחרות הצעירות.

אבל זו לא רק הגנת השלשות. אלה פעולות בסיסיות שמאמן נבחרת לא אמור ללמד, כמו תגובה נכונה לחדירה ולמסירה פנימה, בלי לאבד קשר עין עם השחקן שלך. ריכוז הגנתי לאורך 24 שניות. תנועה של רוטציה הגנתית אחרי עזרה וסגירה יעילה לריבאונד, במיוחד של הגארדים. במשחק נגד קבוצה שזורקת 40 שלשות, חצי מהכדורים ייפלו רחוק מהסל, ולכן 15 ריבאונדים מתחת לסל שלנו נפלו לידיים אסטוניות.

2. אופי: יש משהו בשחקן הישראלי הצעיר שמראה עדיין בוסריות ומחסור בבגרות ובחוסן מנטלי. קשה מאוד לשים את האצבע על זה. גדלתי ליד שחקן כמו מוטי דניאל (היום מנהל הנבחרת) עוד כשהיה בתיכון, וכל השוואה בינו לבין הצעירים שהוא מנהל היום תהיה מוזרה. זה פשוט לא אותו סוג בן אדם.

האסטונים באו משופשפים יותר(צילום: FIBA)

לגל מקל יש אופי של שחקן ותיק. גם לגיא פניני, שהיה חסר מאוד, לא רק בגלל הקליעה אלא בעיקר בגלל הבנת המשחק והאופי. אבל לצעירים יש משהו קצת ילדותי שלא ניתן ללמד ולשפר. אלה דברים שמגיעים כשמטילים עליך אחריות, כשאתה צריך להוביל מגיל צעיר, ודרך חוויות החיים שאתה עובר. לצעירים האלה זה קורה הרבה פחות ממה שעבר על מוטי דניאל והדור שלו.

3. ניסיון משחק: המשחק הזה הראה מצוין כמה חשובות דקות משחק. האסטונים, גם אם רובם משחקים רק בליגה המקומית שלהם, משופשפים ומנוסים. וזה לא רק קאנגור האדיר שראה כבר את כל המגרשים באירופה. הם יודעים מה הם יודעים, ובעיקר יודעים מה הם לא יודעים, ולכן לא מנסים דברים חדשים תוך כדי משחק.

אצלנו היו המון פעולות של שחקנים שאולי עשו אותן בפעם הראשונה. מסירות הגשה מוזרות שהפכו לאיבודים (17 סה"כ), עבירות טיפשיות בשניות האחרונות של ההתקפה, זריקות מאזורים לא אופיניים ובתזמונים לא נכונים. הליי-אפ של יובל זוסמן, שהלך בנחת לסל וחטף גג במקום לשעוט לטבעת ולהטביע, היה רגע מכונן. זה כוכב נבחרת העתודה שלנו. הוא צריך לשחק 30 דקות פעמיים בשבוע כשחקן מוביל, לעשות את אותן פעולות שוב ושוב, לטעות, לתקן ולשפר. להשתפשף ולשרוף מגרש. אבל המשחק הזה היווה חוויה ראשונית עבורו, וכך זה נראה.

עודד קטש. יש הרבה מה ללמוד מההפסד הזה(צילום: FIBA)

מה שעודד קטש היה יכול לעשות הוא דווקא לנסות לעצור את השטף על ידי הגנה אזורית. זה נראה מפחיד לשמור אזורית על קבוצה של קלעי שלוש, אבל הרבה פעמים זה עובד ועוצר את ההתלהבות. נדמה לי שבסוף הרבע השלישי ישראל אפילו שמרה לכמה דקות אזורית ומץ'-אפ זון, וההפרש ירד ל-3 נקודות.

ההגנה האישית שלנו לא מספיק טובה, כי מספיק אחד שמפספס את הרוטציה או העזרה, והיריב מקבל מבט חופשי לסל. גם כשההכנה כמעט לא קיימת, הייתה חובה להדגיש את היציאה לשלשות בהגנה, אפילו על חשבון חדירות לסל. אני לא יודע אם זה נאמר והודגש, אבל זה לא קרה בפועל. בסופו של דבר נבחרת ישראל זרקה 46 פעם לסל, והאסטונים זרקו 65. פער עצום שאי אפשר לנצח אותו.

הנבחרת יצאה לטורניר הזה כדי ללמוד ולהתקדם, ויש כבר הרבה חומר לימודי. זו נבחרת בינונית בדרג 3 באירופה, כי אנחנו לא מצליחים לגדל שחקנים כמו פעם. זה נובע גם מרמת האימון בגילים הצעירים ובנבחרות הצעירות שעסוקה יותר מדי בטקטיקה לניצחונות, וגם מחוסר בדקות משחק של שחקנים בגילי נוער ועתודה, בשל היותם מחליפים לזרים המציפים את הליגה. כך שמעבר להמשך העבודה עם הדור הקיים, חייבים קברניטי איגוד הכדורסל לחשוב על דרכים להגדיל את מספר הדקות של עתודת השחקנים הצעירים שלנו. אם לא לקמפיין הזה, אז לאלה שאחריו.

ג'ייק כהן מאוכזב. נבחרת בינונית בדרג השלישי באירופה(צילום: FIBA)