שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    האם מישהו דואג לעובדים שכולנו זקוקים להם? הכירו את המטפלים הסיעודיים
    מחציתם אקדמאים, 38% מעדיפים את קנדה, הם שילמו אלפי דולרים כדי לעבוד בארץ ורבע מהם עובדים מעל 15 שעות ביום. למרות שעובדי הסיעוד הזרים מועסקים במשפחות רבות בישראל, זכויותיהם לא תמיד נשמרות. והמדינה? היא מסרבת לחשוף כמה מעסיקים פוגעניים נענשו

     

     

    הכירו את מאנו תומאס, בן 28 מהודו ומטפל סיעודי מוסמך, שהגיע לישראל במקרה

    הכירו את מאנו תומאס, בן 28 מהודו ומטפל סיעודי מוסמך, שהגיע לישראל במקרה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עשרות אלפי ישראלים נעזרים במטפלים ומטפלות סיעודיים באופן קבוע, והמציאות היא שכמעט כל אחד מאיתנו יגיע למצב שהוא או בן משפחתו יזדקק למטפל סיעודי. אך למרות שמדובר בעובדים כל כך נדרשים לכולנו, היחס אליהם כבני אדם ולזכויותיהם כעובדים, עדיין טעון שיפור. 

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    בעקבות הארכת תוחלת החיים ועליית אחוז הקשישים באוכלוסייה, מספרם של עובדי ועובדות הסיעוד בישראל הולך וגדל משנה לשנה. מאחר ואין מכסה המגבילה את מספר עובדי הסיעוד בישראל, כל אדם הזקוק לסיוע רשאי להוציא היתר העסקה לעובד סיעוד מעבר לים.

     

    גם לפי הערכות משרד האוצר, כמות המטפלים הסיעודיים בישראל רק תלך ותגדל במהלך השנים הקרובות, ונראה כי רובם המכריע ימשיכו להיות עובדים זרים. כדאי אם כך שננסה להבין, מי הם העובדים והעובדות שמגיעים לכאן כדי לטפל בנו, ומהם תנאי העבודה אותם הם מקבלים (או לא מקבלים) בישראל. 

     


     

    לפי נתוני "קו לעובד", בישראל מצויים כיום כ-60,000 עובדים זרים בסיעוד, 80% מהם נשים. מבחינת מוצא, כמחצית מהעובדים מגיעים מהפיליפינים, כ-15% מנפאל, 10% מהודו, 10% מסרי לנקה, קרוב ל- 10% ממולדובה, והיתר ממדינות מזרח אירופה השונות.

     

    נתונים דומים עולים מסקר של אתר האינטרנט iSavta.co.il המשמש לאיתור מטפלים סיעודיים, לפיו 72% הן נשים, ומבחינת מוצא, 60% מגיעים מהפיליפינים, 26.5% מהודו ונפאל, 7% מסרי לנקה והשאר מאוקראינה, רומניה, מולדובה ואפילו קניה.

     

    על פי ממצאי הסקר, 47.3% מהמטפלים הם בגילאי 40-31, 25.3% בגילאים 50-41 ו- 19.6% בגילאים 30-20. אך ממצא נוסף ומפתיע מגלה כ-46% מהמטפלים הזרים הינם בוגרי אוניברסיטה, 15% נוספים למדו במכללה כלשהי ו-5.4% בעלי תואר שני ומעלה.

     


     

    "אני צריך לדאוג למשפחה שלי"

    מאנו תומאס, מטפל סיעודי בן 28 מהודו, נמצא בישראל כבר שלוש שנים. בריאיון ל-ynet מספר תומאס מה הביא אותו לישראל - ממש במקרה: "למדתי באוניברסיטה בהודו לתואר בסיעוד במשך 4 שנים, ואחר כך עבדתי בבית חולים בהודו במשך שלוש שנים. אחרי שקיבלתי את התעודה שלי, ממשלת הודו התחילה לבטל את הרישיונות של חברות שגייסו עובדים בסיעוד למדינות המפרץ - איחוד האמירויות, ערב הסעודית, קטאר, בחריין, כווית, עיראק ואיראן. באותו זמן הייתי אמור לקבל את ויזת העבודה שלי לשם, ואז הבנתי שלא אקבל אותה.

     

    "מבחינתי לא הייתה אופציה להישאר בהודו, כי עם כל הניסיון שצברתי, בהודו הייתי מרוויח 18,000 רופי לחודש (1000 שקל), ויש לי משפחה, אני צריך לדאוג להורים שלי ולאחיות שלי, ואז חבר שלי אמר שבישראל מחפשים מטפלים סיעודיים וכך בסוף הגעתי לכאן".

     

    לפי חוקי ההגירה בישראל, עובד זר המטפל באדם מסויים ואינו מחליף מעסיק יכול לשהות בארץ שנים רבות ללא הגבלה. לעומת זאת עובד זר שמחליף מעסיקים יכול לעשות זאת בפרק זמן מוגבל בלבד.

     

    כשעובד זר מגיע לישראל הוא מקבל היתר ל-63 חודשים (כחמש שנים), במהלכם הוא יכול לעבור בין מעסיקים. כאשר מסתיים תוקף ההיתר, אם המטפל הועסק במשך שנה אצל המעסיק האחרון שלו, הוא יכול להמשיך ולהשאר לעבוד רק אצלו. במקרה שמטופל סיעודי זקוק להמשך העסקתו של עובד זר מעבר ל- 63 חודשי שהייתו של העובד בישראל, והעובד אינו מטפל בו שנה לפחות, ניתן להגיש בקשה להארכה של אשרת העבודה מטעמים הומניטריים.

     

    רשות האוכלוסין רשאית להאריך את רישיון השהייה של העובד הזר לתקופות נוספות של שנה אחת בכל פעם, כל עוד הוא ממשיך להיות מועסק אצל אותו מטופל סיעודי. מצב חוקי הזה יוצר תלות חזקה בין העובד למעסיקיו, וגם משאיר את העובד ללא תעסוקה אם המטופל נפטר.

     

    כאשר שאלנו את תומאס מה הוא חושב על העבודה בישראל הוא אמר כי "ישראל היא מקום טוב למגורים, אפשר להרוויח כסף טוב, הבעיה היחידה היא שבסוף חייבים לחזור חזרה למדינת המוצא, וגם אנחנו לא יכולים להביא לכאן בני משפחה, וזה קשה".

     

    המטפלים נשאלו בסקר - באיזו מדינה היו מעדיפים לעבוד לו היתה להם אפשרות בחירה. 38% מהם היו מעדיפים לעבור לקנדה. 6% בחרו באוסטרליה כיעד עבודה מועדף, 5% בארה"ב ואחוז זהה בחר להישאר רק בישראל. מדינות נוספות שהם ציינו היו ניו זילנד, בריטניה, ויפן.

     

    אריאל כבירי, מייסד iSavta, מנסה להסביר: "חשוב לציין שחוקי ההגירה בקנדה מקלים ביותר ולאחר שנים בודדות המטפלים רשאים להביא לשם את בני משפחתם ואף לעסוק במשלח יד אחר, בהתאם להשכלתם. בהחלט ניתן ללמוד ממדיניות הגירה זו, המאפשרת למדינה מזדקנת לבסס שכבות גיל צעירות יותר".

      

    רבע מהמטפלים עובדים יותר מ-15 שעות ביום

    עובדי הסיעוד הזרים הראשונים שהגיעו לישראל היו פיליפינים. בתחילה רק קשישים אמידים יכלו להרשות לעצמם להעסיק מטפל צמוד, אך במהלך השנים המצב השתנה. עם גידול האוכלוסיה וירידת שכרם של המטפלים, העסקת מטפל סיעודי זר הפכה לנורמה, ואלה הגיעו לארץ כדי לשפר את תנאי חייהם וחיי משפחתם בארץ המוצא, ובאמצעות המגורים בבית המטופל יכלו לחסוך בהוצאות.

     

    עם הזמן החלו להופיע גם מקרים של ניצול: תלונות על אלימות, הטרדות מיניות, העסקה מסביב לשעון ללא מנוחה, טיפול במשפחות המתגוררות עם המטופל הסיעודי, ועוד.  מן הצד השני נרשמו גם מקרים של מטפלים ומטפלות אשר התעללו בקשישים בהם טיפלו. אך במקרים אלה, במידה והם נתפסים, הטיפול יכול להיות קל ומהיר - עובד שכזה יפוטר, אשרתו תבוטל, והוא יענש בדין הפלילי לפי הצורך. לא אמור להיות אינטרס לאף אחד להשאיר אותו כאן.

     

    עם התפשטות שיטת ההעסקה של סיעוד מסביב לשעון, החלו לקבל היתרי העסקה גם מטופלים אשר זקוקים לסיעוד והשגחה צמודים במשך כל שעות היממה.

     

    נכון להיום, לפי נתוני קו לעובד, רבים מהעובדים הזרים בסיעוד עובדים 7 ימים בשבוע יותר מ-12 שעות ביום. נתון דומה עולה גם מסקר isavta בו השיבו כמעט 90% מהמטפלים שהם עובדים יותר מ-8 שעות ביום: 33.3% עובדים 15-10 שעות ביום, 23.1% עובדים יותר מ-15 שעות ביום, 31.7% עובדים 10-8 שעות ביום ורק 11.8% ענו שהם עובדים 8 שעות ביום.

     

    אך למרות שמדובר בכמות עצומה ושוחקת של שעות עבודה, זוהי כאמור לא הבעיה העיקרית של המטפלים הסיעודיים בישראל. עו"ד מיכל תג'ר מקו לעובד מספרת ל-ynet כי מרבית העובדים אשר פונים לארגון מחזיקים באשרת עבודה "הומניטרית", אשר מכיוון שניתן לקבל אותה רק פעם אחת לטובת עבודה אצל אותו מעסיק, הדבר גורם לכך שגם אם זכויותיהם של עובדים אלה מופרות באופן קבוע או ואפילו אם הם חווים פגיעות פיזיות או מיניות מצד המעסיקים, הם בוחרים לרוב לשתוק - מכיוון שאם יעזבו תבוטל אשרת העבודה שלהם בישראל. "אלו עובדים שמכלכלים משפחות שלמות ולא יכולים להרשות לעצמם לוותר על העבודה", מדגישה תג'ר.

     

    יש לציין כי בעשור האחרון חל שיפור מסויים בתנאי ההעסקה של העובדים הסיעודיים. זאת לאחר שבג"ץ ביטל את הכבילה למעסיק ספציפי במסגרת היתר ההעסקה המקורי, מה שאפשר לעובדים ולעובדות להתפטר מהעבודה וכוחם מול המעסיקים עלה. החופש לעבור בין מעסיקים גרם לזה שאלה נאלצו לספק תנאי העסקה הוגנים כדי לשמור על העובדים, ושכרם אף החל לעלות.

     


     

    בשנים האחרונות משרד הפנים החל להגביל את העובדים לאזורי העסקה. מטרת החוק היתה למנוע מצב בו רוב העובדים הזרים לסיעוד רוצים לעבוד באיזור המרכז, ומטופלים סיעודיים בפריפריה אינם מקבלים טיפול הולם. לשם כך חולקה המדינה לשלושה איזורים: תל אביב, מרכז ופריפריה.

     

    עובד זר בעל רישיון עבודה באיזור תל אביב רשאי לעבוד אצל מטופלים סיעודיים בכל חלקי הארץ, עובד בעל רישיון עבודה באיזור המרכז רשאי לעבוד גם אצל מטופלים סיעודיים במחוזות חיפה וירושלים, וכן באיזור הפריפריה, אך לא באיזור תל אביב. ועובד בעל רישיון עבודה באזור הפריפריה רשאי לעבוד אצל מטופלים סיעודיים רק באזור הפריפריה. מטפל זר העובד באיזור שאינו מותר עבורו, מסתכן בביטול רישיונו.

     

    החוק כאמור נועד להגן ולהקל על המטופלים הסיעודיים בפריפריה, אך מצד שני החליש את יכולת ההתגוננות של העובדים הזרים במקרים של ניצול והפרת זכויות. מכיוון שאם יעזבו את המעסיק, יקבלו אישור רק לאזור הפריפריה שם קשה הרבה יותר יותר למצוא עבודה.

     

    חסם נוסף שעלול לבלום עובדים זרים מלעזוב מעסיק פוגעני הוא החשש לאבד את התשלום ששילמו כדי לקבל היתר העסקה בישראל - למעלה מ-10,000 דולר. סכום זה גדול מאוד עבור רבים מהם, והחשש שלא ימצאו עבודה חלופית מונע עזיבת מעסיקים פוגעניים.

     

    איפה שנמצא הכוח שם נמצא גם ניצול

    לכאורה, במצב נורמלי שבו יש ביקוש גדול למטפלים זרים מצד מטופלים סיעודיים בישראל, ומהצד השני ישנו ביקוש גדול של מטפלים ממדינות עניות יותר להגיע לישראל כדי לשפר את מצבם הכלכלי, אמורה לצמוח מערכת יחסים הוגנת בין המטפלים למטופלים. כזו שמבטיחה כי המטפלים יקבלו את שכרם ואת ימי החופשה המגיעים להם, ומהצד השני המטופלים יקבלו עובד נאמן שידאג לצרכיהם. 

     

    אך המציאות אינה תמיד כזו, ומעמידה קשיים גם עבור העובדים וגם עבור המעסיקים. כך למשל כשעובד מעוניין לצאת לחופש, יש למצוא לו מחליף. מעסיקים הגונים לוקחים על כך אחריות ומחפשים פיתרון, אך מנגד יש מעסיקים המנצלים את כוחם - ודורשים מהעובדים לחפש בעצמם מחליף ולעיתים אפילו לשלם את שכרו. "מעסיקים במצבים קשים מתקשים למצוא מחליפה ליום המנוחה השבועי או לחופשת המולדת, והמציאות היא שמציאת המחליף נופלת על העובדת ולא על המעסיק", מספרת תג'ר.

     

    מפעילת דף הפייסבוק "מטה מאבק הסיעודיים", והפעילה החברתית סמדר נצר ישי, טוענת מנגד כי הכוח במערכת היחסים הזאת נמצא דווקא אצל העובדים: "העובדים הזרים אינה אוכלוסיה מוחלשת. שכרם נשאר במלואו בידם בסף החודש כשכל הוצאותיהם מושתות על הקשיש, וקשישים רבים נלקחים אל ילדיהם בחודשים האחרונים כי אינם עומדים בתנאים שמציבים העובדים, הם ראויים רק לכאלו שהממון מצוי בכיסם והשיגו אשרות דרך קשרים ללא סיעודי בביתם. תמצא אותם בהרצליה פיתוח וקיסריה".

     

      

    האם זה לא תפקידה של המדינה לטפל במעסיקים מפרי החוק, כדי להגן על העובדים המוחלשים וכך גם לסייע למעסיקים ההגונים ולקשישים? מסתבר שלמדינה יש אפשרות לטפל בבעיה, באמצעות רשות האוכלוסין וההגירה. בכוחה של הרשות לשלול היתרי העסקה ממעסיקים אשר הפרו את זכויות העובדים, ומצד שני מעובדים אשר הפרו את היתר ההעסקה שלהם.  

     

    אולם לפי עו"ד תג'ר, הדבר כמעט ולא נעשה לגבי הפרות המעסיקים: "הרשות לפעמים שוללת היתר על סחר באשרות עבודה, אך על הפרות זכויות עובדים כלל לא. אנחנו שולחים תצהירים של עובדים, ובחלק מהמקרים אף נפתחות חקירות משטרתיות, אך לא נשללו היתרים".  

     

    נצר ישי טוענת שהאכיפה אינה נעשית גם כלפי העובדים אשר מפרים את היתרי ההעסקה ודורשים מהמעסיקים להפר את החוק: "העובדים דורשים באיומי עזיבה להעסיקם בכל יום מנוחה, כדי להשתכר יותר, וזהו נטל כלכלי בלתי נסבל על הקשישים. 

    הם דורשים שעתיים הפסקה לצאת החוצה ולעבוד בנקיון בניגוד לחוק, וזו עבירה שדינה קנס גבוה למעסיק שיעסיק עובד כזה ושימוע וגירוש לעובד - אבל אף אדם אינו אוכף ובפועל סיעודיים ננטשים בבית לבד כשהעובדים יוצאים לנקיונות לעשות עוד כסף, אך אין מי שאוכף ואין למי להתלונן".

     

    ברשות האוכלוסין וההגירה סירבו למסור מכמה מעסיקים נשללו היתרי העסקה בשנים האחרונות. במענה לפניית ynet סיפקו ברשות את התגובה הבאה: "כחלק מהפעילות השוטפת של רשות האוכלוסין וההגירה, מתבצעת גם אכיפה ובמסגרתה במקרים המצדיקים זאת, שלילת היתרי העסקה ממעסיקים המפרים באופן בוטה את תנאי העסקתם של העובדים הזרים".

     

     

     


    פורסם לראשונה 03/03/2018 17:35

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האם מישהו דואג לעובדים שכולנו זקוקים להם? הכירו את המטפלים הסיעודיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים