שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מילים כמו חול: הספרות של ברונו שולץ לא מתאימה לכולם
    הוא נערץ על ידי רבים, בהם דויד גרוסמן ויצחק בשביס זינגר, אבל לא כל קורא יהנה מברונו שולץ. עם שפה ספרותית שמנותקת לחלוטין מהמציאות, סיפוריו מועדים לשרירותיות, חוסר כיוון ואנמיות

    הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום פירסם ב־1757 מסה מזהירה, 'על אמת המידה של הטעם' שמה, שבה עירער על הטענה המוכרת ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח". בתחום האומנויות, טוען יום, ישנם טעמים נכונים יותר ונכונים פחות, כמו שבקרב טועמי יינות ישנם טועמים אנינים, בקיאים וחדים יותר מאשר טועמים אחרים. על טעם ועל ריח, טוען יום בקצרה, דווקא יש מה להתווכח. ועם זאת, הוא מסייג, ישנם אכן כמה דיונים ביחס לאומנות שבהם נכון להפעיל את המימרה. יש, למשל, אנשים שמבכרים קומדיות על טרגדיות או להפך, וכאן אין קריטריון היררכי ברור שלפיו ז'אנר אמנותי אחד עדיף על רעהו.

     

    אני לא אוהב את סוג הסיפורת שכותב ברונו שולץ. מאוד לא אוהב. אבל חוות הדעת השלילית שלי אינה מהסוג הביקורתי הרגיל שאני כותב כאן מדי פעם. שולץ לא "נכשל" ביעדים שהציב לו הז'אנר שבו הוא כותב. אני פשוט לא אוהב את הז'אנר הזה, ששולץ נחשב לאחד הווירטואוזים הראשיים שלו. וחשוב לי להבהיר את זה לא רק בגלל היוקרה שזוכה לה הפרוזה של שולץ, שנולד ב־1892 ונרצח בגטו דרוהוביץ' ב־1942. מה הטעם, אם כן, בביקורת על סופר שאני חש זרות גדולה כל כך לאומנות שלו? נדמה לי שדווקא בגלל ההתנגדות הפנימית שלי לפרוזה של שולץ יכול להתחדד משהו הן ביחס אליה והן ביחס לאומנות הסיפורת בכלל. ורווח נוסף על הדרך: לקוראים שכמוני חשים מבוכה לנוכח הסיפורת הזו, שקמו לה מעריצים רבים בעלי סמכותיות מוצדקת – כמו יצחק בשביס־זינגר ודויד גרוסמן, שגם כתב את אחרית הדבר למהדורה החדשה - אולי יוקל מעט לגלות שהם לא לבד.

     

    הקובץ כולל תרגום חדש לשתי היצירות שפירסם שולץ בחייו: "חנויות קינמון" (1934) ו"בית־המרפא בסימן שעון־החול" (1937). זהו עולם שבו דמויות ונושאים חוזרים. יש מספר, שחי בעיר מעט פרובינציאלית, ויש לו אב אהוב, שהתערער כנראה והולך ושוקע או כבר מת, ויש לו אם, שיחסו אליה חשדני, ומשרתת מושכת יש בביתו, אישה בשם אדלה. הסיפור שהעניק לקובץ 'בית־המרפא' את שמו, למשל, מתאר ביקור שעורך הבן בעיר מסתורית שבה אושפז אביו. האב מת אך בו זמנית חייו הוארכו באורח פלאי בבית המרפא המסתורי שבו מבקר הבן, השופע דמויות ותופעות מוזרות. הסיפור "רחוב התנינים", מתוך הקובץ "חנויות הקינמון", מתאר אזור בעירו הפרובינציאלית של המספר, שניסה לשווא לחקות את ערי העולם הגדולות. סיפורים אחרים מתארים קרובי משפחה אקסצנטריים של המספר, או עונות שנה ומזגי אוויר בעיר הולדתו.

     

    שולץ, כמו שאומרים, "בורא עולם משל עצמו". העולם הזה סוריאליסטי ופנטסטי, והיופי שמוצאים בו המעריצים נובע, קודם כל, מצבעוניותו ומקוריותו. אך לא פחות חשוב: מהשפה העשירה והמפותלת של שולץ. זו פרוזה דחוסה מאוד, גדושה במטפורות. פרוזה שהדרמה העיקרית שלה היא הדרמה של המשפט הבודד, שיש לקוראו לעיתים כמה פעמים כדי להבינו לאשורו (במובן הזה דומה שולץ לאיסאק באבל, שאיני חסיד גם שלו, אם להגדיש את הסאה). ועדיין, גם אחרי קריאה חוזרת, יש בה משפטים שאינם ברורים עד תום.

     

    הבעיה היא שהפרוזה הזו לא מקיימת שום יחסים ברורים עם מציאות חוץ־טקסטואלית כלשהי. לשולץ יש אכן כוח דמיון נדיר, אבל דמיון אינו החלק החשוב בעיניי בסיפורת. סיפורת, בעיניי, נשענת על המתח שבין העולם "האמיתי" לבין אמצעי הייצוג. המתח הזה הוא שמאפשר לשפה ללכוד את העולם החיצוני, להנהיר אותו, לחשוף בו רגעי התגלות, להסיר ממנו מסווה שקרי, לחלוש עליו, ולעיתים כך אף לאלחש אותו. ברגע שהשפה ניתקת מהעולם החיצוני, ברגע שהיא "משתחררת" - היא הופכת לשרירותית, תועה, חסרת כיוון, וגם לאנמית ולחסרת חיים. לססגונית באופן ריק. יותר מזה: ברגע שהייצוג, כלומר השפה, ניתק מרפרנס ברור בעולם החיצוני, שום דבר לא כובל עוד את השפה, והיא יכולה ללהג את עצמה לדעת עד אינסוף. הסופר הופך למכונה לייצור מילים וצירופי מילים יפים.

     

    שולץ משתמש בגרסה למיתוס היהודי שלפיו העולם נברא מאותיות התורה ("איסתכל באורייתא וברא עלמא", כלומר אלוהים הסתכל בתורה וברא את העולם). גם אצל שולץ קיים מיתוס על אודות "הספר" המקורי, זה שקדם לכל, אבל ההשקפה הזו - שנותנת לייצוג עליונות על העולם המיוצג - הפטישיזם הזה של השפה, היא השקפה שאני לא מקבל. בלי הדיאלקטיקה שבין המציאות לייצוגה תקפא השפה מהיעדר חום; לשון ללא עולם היא פלנטה ללא שמש. העולם של שולץ אכן "פנטסטי", "מקורי", "שלו בלבד", אך בכל זה אני שומע: שרירותי, אידיוסינקרטי, לא רלוונטי.

     

    "שני גורמים טבעיים הביאו להולדת אומנות השירה", כתב אריסטו ב"פואטיקה" על בריאת הספרות. "הראשון הוא נטיית בני האדם משחר ילדותם לפעילות

     חיקוי... הגורם השני הוא ההנאה שהכל נהנים ממעשה החיקוי". ואכן, חיקוי המציאות, המימזיס (לא רק זה הישיר - גם קפקא הוא במובן מסוים סופר מימטי, שלכד בסיפוריו פן מבהיל של הקיום) הוא נשמת אפה של הסיפורת. שולץ בונה ארמונות של מילים, אך בעיניי אלו מגדלים פורחים באוויר.

     

    "חנויות קינמון, בית־המרפא בסימן שעון־החול", ברונו שולץ, מפולנית: מירי פז, הספריה החדשה, 328 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברונו שולץ. ארמונות של מילים - מגדלים פורחים באוויר
    הטבות למנויים
    מומלצים