האיש הזקן: פרידה | נגה אלבלך

האיש הזקן: פרידה נגה אלבלך

בראשית היה הזיכרון. והוא נמתח הלוך ושוב אחורה וקדימה בזמן, טומן בחובו את הלידה ואת החיים ואת המוות. זיכרון המגלם את תקוותיו של אדם וגם את אכזבותיו. זיכרון חומל וזיכרון מתעתע. זיכרון רציף וזיכרון מקוטע. זהו הזיכרון המלווה את ספרה החדש של נגה אלבלך "האיש הזקן: פרידה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מתחילתו ועד סופו. זיכרון שהוא מעין דמות ממשית, פעילה, בין שאר הנפשות בספר, המגולל את סיפורה של בת המלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים, כשזיכרונו כבר בוגד בו וכוחותיו אוזלים.

היא נזכרת באביה בפרקי חייו השונים, כמו הימים בצעירותו שבהם היה פועל בניין, נזכרת בו דרך אירועים סתמיים שפתאום הופכים לעולם ומלואו, דרך זיכרונו שלו הרופף, המעלה דברים מן האוב, כמו הגרמנית שחזר לדבר בה לאחר ששכח כבר את כל השאר. בין המוסד לבית החולים, לצד אשתו, בתו או המטפלת הפיליפינית, אלבלך מתארת תמונה נוגה, מכמירת לב, של אביה, כמו מבקשת שקט מן הרעש שמסביב כדי לעצב זיכרון שכולו אהבה. להיפרד מעולם שנעלם בנבכי השכחה.

במובן מסוים, "האיש הזקן" מצטרף, במבנהו ובנושאו, לספרי מופת אחרים שנוגעים באובדן הזיכרון של אדם אהוב. "מות אמי" של נתן זך ו"גוף ראשון שני" של סילביה מולוי הם דוגמה נפלאה להבנת מרחב העבודה של אלבלך. ואכן, שלושת הספרים הללו כתובים באותו מבנה צורני של טקסטים קצרים, מעין קרעי זיכרונות פיוטיים, המקנים לנושא המרכזי מקום מיוחד; שלושתם עוברים ברצף אחיד מאובדן הזיכרון העכשווי אל העבר של הדמות, ועד למותה הטראגי; ושלושתם מחלקים את הטקסטים למקטעים שלא עולים על שני עמודים.

ההבדל בין שלושתם הוא בגוף המספר — בעוד שאצל זך הסיפור כתוב בגוף ראשון מדבר (זך כותב על אמו), אצל מולוי זהו גוף שני נוכח (היא כותבת אל חברתה שאיבדה את זיכרונה), ואילו אלבלך כותבת בגוף שלישי נסתר (מתארת את האיש הזקן ואת בתו שמטפלת בו). כפי שהן נבדלות במרחק הסיפורי, כך נבדלות שלוש היצירות גם במרחק הרגשי של גיבור הסיפור, המלווה את הדמות שמאבדת את זיכרונה. ודווקא המרחק הגדול שאצל אלבלך, הניתוק הרגשי לכאורה, הוא שמאפשר התפרצות של רגשות אהבה ושנאה ואבסורד ובלבול. אלה באים לידי ביטוי בין היתר באי היכולת להבין את מותו של אדם אהוב: "פעם חי כאן האיש הזקן, חי ואיננו עוד. את זה, בגילה המופלג, מתקשה בתו להבין".

זהו ספר נפלא שמצליח עדיין, בין כל רגעי העצב, לדבר על אופטימיות, אהבת אדם ואהבת העולם. גם לנוכח "הריאליזם האבסורדי האמיתי: לחיות ואחר כך למות".

מספר עמודים: 118.

ציטוט: "כדי להיות אוהב אדם, כל אדם, יש לנקוט אופטימיות, להיאחז בה".