אינתיפאדת אל־מקדסי

קודם הם לקחו את אבו־אחמד. אובדן שספק אם אי פעם נתגבר עליו. לא שתקנו. אם אפשר היה להקים מצבה לדמות הנבל הטובה בטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים בערך, הפנתר היה מקבל פסל באמצע כיכר הבימה לפחות. ובלי שטויות של הקמה לתחייה (היי ג'ון סנואו), ליאור רז ואבי יששכרוף השאירו אותו בעולם המתים. כאבנו, אבל האמנו שיוצרי 'פאודה' כבר יידעו איך למלא את החלל. (ספוילר: זה לא קרה).

אחר כך הם הרגו את מורנו, מפקד היחידה, על ההתחלה של העונה השנייה. לא הקרבה גדולה במיוחד, בטח בשביל להוכיח שהסדרה לא מפחדת ללכת עד הסוף. לחסל את כולם. הנה סוף־סוף 'משחקי הכס' או 'המתים המהלכים' משלנו. אבל גם כששאדי מרעי, שמגלם את וואליד אמר כאן לא מזמן שב'פאודה' כמו ב'כס', "בכל רגע מישהו יכול למות", לא חשבנו שהוא מתכוון לגרוע מכל. שוואליד יגמור עם כדור בראש. שדקה אחר כך שירין תתאבד, כי מה נשאר לה בחיים האלה.

אבל עם מה נשארנו אנחנו? אל־מקדסי הרשע נטול האנושיות? מאהר הילד־חרא? נורית שוטפת כלים? המסר של האבידות האלה ברור: במלחמה כמו במלחמה, ובטלוויזיה בדיוק כמו במציאות. שם לא בוחרים מי ימות לפי שיקולי עלילה או רייטינג. ומי שמחליט להיות טרוריסט, שלא יתפלא שהוא מתעורר עם הפנים של דורון קביליו מעליו. ואם בעולמות הדמיוניים של 'המתים המהלכים' או 'משחקי הכס' לא באמת העזו אף פעם להרוג מישהו מספיק חשוב (להוציא נד סטארק אחד), המחויבות של 'פאודה' לתיאור הסכסוך הישראלי־פלסטיני (או לפחות צד אחד שלו) ‑ מתירה את דמם של כולם.

המיתות האלה באות להגיד, "חכו־חכו, עוד לא ראיתם כלום". וכאילו הפרק שבו עמוס, אביו של דורון, נשחט על ידי אל־מקדסי לא הספיק, בא המוות של וואליד ושירין והגביר את הרף. אבל מי רוצה לראות עוד לאן זה יידרדר? ברור שהתוכנית של אל־מקדסי תכאב. אחו־שרמוטה תכאב. אלא אם דורון יתפוס אותו קודם. ובינתיים אנחנו יושבים מול פרק בינוני, ומחכים.

וגם מתגעגעים. כי עם מותו של וואליד, אבד גם משהו באנושיות של 'פאודה', ובוודאי של הצד הפלסטיני שבה. אולי הדמות הטובה בסדרה. מי שיכול לתת לאליזבת מוס מ'סיפורה של שפחה' טיפים למה לעשות עם העיינים. ועם שירין (ראיון עם לטיסיה איידו המעולה בעמ' 10) לקחו את התקווה. לא שיש תקווה גדולה או למי שמסתבכת עם חמאס (או עם אמיר מחאג'נה). אבל בשביל להמשיך להתרגש מסדרת טלוויזיה לפעמים צריך קצת מזה. שני פרקים עוד לפנינו. מספיק זמן כדי להוכיח שמותם לא היה לשווא.