נבחרת הנשים בראגבי טורפת את הדשא

הייתי בטוחה שאפגוש חבורה של בחורות ענקיות ומפחידות. שריריות כאלה, עם שיער מתוח למעלה ומבט רצח בעיניים, שהולכות מכות ועושות תחרות יריקות למרחק.

הכרתי פעם שחקן ראגבי. הוא נראה יותר כמו מכשיר חשמלי במטבח מאשר בן אדם, אז הגעתי עם דעות קדומות. קבענו בדשא שליד הספורטק בתל אביב, שחקניות נבחרת ישראל בראגבי נשים ואנוכי. הראשונה שראיתי הייתה ג'סיקה טולשין (25). היו לה נמשים על האף, שיער ארוך גולש ומבטא שלא הצלחתי להבין מהו. היא נראתה כאילו יצאה מאיזה סרט צרפתי, למרות נעלי הפקקים והגרביים עד הברך.

ממש קיבוץ גלויות. נבחרת הנשים(צילום: עוז מועלם)

אחריה הגיעו עוד בנות, שהציעו לי להחליף לבגדי אימון ולהצטרף אליהן. סירבתי בנימוס. זה לא מעצים במיוחד להודות בזה ביום האישה, אבל החורף שהותיר את חותמו על הרגליים שלי, בדמות לובן מסנוור ושומנים עודפים מכל אותן פחמימות שניחמו אותי בלילות הקרים, גרם לי לרצות להישאר בג'ינס הארוך והסוודר ולצפות מהצד.

נבחרת ראגבי הנשים של ישראל היא ממש קיבוץ גלויות. ג'סיקה נולדה בבלגיה וגדלה בניו־יורק. היא עובדת כאן בחברת סטארט־אפ. כולן, בעצם, עובדות במשרה מלאה והראגבי הוא רק תחביב. "אי אפשר להתפרנס בארץ מספורט נשים", כולן מסכימות, "בטח לא מראגבי".

באמת תהיתי איך הן בכלל הגיעו למשחק הזה, שכל כך לא פופולרי בישראל. מלאני קראוס (29) ושרה דריל־פיינשטיין (27), האחת מוויילס והשנייה מארה"ב, ראו מודעה על הדלת של השירותים באוניברסיטה ופשוט החליטו להצטרף. "אני הגעתי בגלל הקטע החברתי", מספרת זוהר תבורי, הייטקיסטית בת 25 מהרצליה. "בשלושת האימונים הראשונים בכלל לא נהניתי", היא מודה, וכולן מתפוצצות מצחוק.

מרגישות חזקות. נבחרת הנשים(צילום: עוז מועלם)

זה נראה כאילו הן מכירות שנים, כאילו הן החברות הכי טובות. "ראגבי זה המשחק הכי קבוצתי שיש", הן אומרות, ומסבירות שאחד החוקים העיקריים הוא שאסור למסור את הכדור קדימה, רק אחורה. "זה לא כמו בכדורגל, שאפשר למסור לרונאלדו אחד שיבקיע גול ויהיה כוכב", מדגישה אליען זכר, חיילת בת 19 שבכלל חיפשה קבוצת פוטבול. "זו עבודת צוות. אי אפשר לעשות כלום בלי התמיכה של הקבוצה".

אליען אמנם נראית כמו בובת פורצלן, אבל הספיקו לי כמה דקות איתה כדי להבין שהיא האישה החדשה: פמיניסטית, דעתנית וחזקה. "תמיד אמרו לי בבית 'תעשי מה שתרצי', גם אם זה היה לשחק כדורגל עם הבנים. מוזר לי לשמוע אנשים שאומרים שזה גברי או שואלים אותי אם אני מפחדת להיות שרירית מדי". היא התייחסה לדברים של ג'סיקה, שציינה: "כל החיים חשבתי שראגבי זה ספורט של בנים. הכרתי אותו דרך חבר שלי והתאהבתי בזה".

בן הזוג שלה בדיוק סיים אימון עם הגברים והסתכל עליה מהצד בגאווה. "מכניסים אותנו לתבנית של 'בת'. מלמדים אותנו שאנחנו צריכות להיות עדינות ויפות, שאנחנו חלשות. זה לא נכון. עם הראגבי אני מרגישה חזקה, שאני לא צריכה גבר לידי בשביל ללכת לבד ברחוב ולהרגיש בטוחה".

לראגבי באמת יש תדמית של ספורט גברי ואלים, אבל לבנות היה חשוב להדגיש את ההבדל בין אלימות לאגרסיביות. הן הדגימו לי תיקולים מרשימים במיוחד אחת על השנייה, שלא פגעו אפילו לרגע בנשיות שלהן בעיניי, אבל באמת נראו לי אגרסיביים מאוד.

"איך אתן לא שוברות משהו?", אני שואלת בתמימות. זוהר צוחקת ושואלת אם אני לא רואה שהאף שלה שבור. גם אליען מחייכת במבוכה ומגלה ששברה את שלה. מתברר שג'סיקה סובלת מאצבע שבורה, שרה חוזרת מפציעה בכתף, ולמלאני יש סימנים כחולים על הרגליים. "זה עוד כלום לעומת הסימנים שיש לי על כל הגוף", היא מודה ומתגלגלת מצחוק כשהיא מבינה שהמשפט הזה יכול להישמע לא טוב. "אבל זה כמו 'באטל סקארס'", מתערבת זוהר, "צלקות קרב, אנחנו נושאות אותן בגאווה".

נושאות את הצלקות בגאווה(צילום: עוז מועלם)

המנהלת שלהן, חגית, שהיא גם סטודנטית לרפואה וטרינרית ואמא טרייה, מוסיפה ש"בעולם האמיתי זה אולי מכוער, לא נעים ואפילו כואב, אבל בעולם של הראגבי זה כבוד. אנחנו רגילות לזה".

1.5 מיליון נשים משחקות ראגבי ברחבי העולם. בארץ, לעומת זאת, קשה מאוד לגייס שחקניות. "אני לא מבינה את זה", רוטנת מלאני, "ראגבי זה ספורט לכולן". היא מצביעה על עצמה, שאראה שהיא קטנה ונמוכה. "את יכולה להיות שמנה, נמוכה, רזה, גבוהה – לכל אחת יש מקום".

הן ממש עשו לי חשק להצטרף אליהן. קצת התחרטתי שיצאתי כזאת סחית ולא הסכמתי להתלבש, אבל אז נזכרתי שכבר כמעט חודשיים שנעלי הספורט שלי צוברות אבק במרפסת. אזרתי אומץ ושאלתי אותן בחצי לחישה - חצי התנצלות: "ומה אם אני לא ממש בכושר?". הן צוחקות, ושרה עונה לי עם ה־ר' האמריקאית הכובשת שלה ש"כולן אומרות את זה בפעם הראשונה, אבל אז הן באות לנסות ונשארות".