כך נתפר הביקור הסודי של רבין | מהספר "ראש המוסד"
רה"מ אהב את שבירת השגרה, והטיסה הדרמטית ביותר הייתה למדינה המוסלמית הגדולה בעולם. ההסתרה, ההתרגשות - ואיך הסתננו עוזריו של רבין לנסיעה? וגם: הסיפורים שמאחורי הנסיעות החשאיות למפרץ הפרסי ולגרמניה | מתוך ספרו של ראש המוסד לשעבר שבתי שביט בהוצאת "ידיעות ספרים"
המוסד, מאז הקמתו, היה מופקד על הקמת קשרים חשאיים עם מדינות שלא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל. המוסד העמיד את יכולותיו לארגון פגישות חשאיות לראשי המדינה גם עם מנהיגי מדינות שאיתן התקיימו קשרים דיפלומטיים, אבל בנסיבות הזמן והעניין, שני הצדדים העדיפו פגישות חשאיות.
יצחק רבין אהב את הדיפלומטיה החשאית. העיסוק בה נתן לו הזדמנות לחוש טוב יותר ובאופן בלתי-אמצעי גם "עמית" וגם "טורף" (בעגה של טייסי חיל האוויר). הוא אהב את הנסיעות החשאיות ששברו, ולוּ לזמן קצר, את השגרה העמוסה שלו. הוא אהב להימצא במחיצתם של אנשי המוסד, שתכננו את המפגשים, הכינו אותם והוציאו אותם לפועל רחוק מעיני התקשורת. נסיעות חשאיות במיוחד תוכננו כך שהיעדרותו מן הארץ לא הורגשה כלל, ולכל מקרה התלווה להן "סיפור כיסוי" מתאים.
הביקור הדרמטי ביותר בתקופת כהונתי, היה ביקורו של רבין באינדונזיה ופגישתו עם הנשיא סוהארטו, באוקטובר 1993. הביקור באינדונזיה התקיים בהמשך לביקורו בסין, שהיה ביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי במדינה זו. המוסד היה מעורב גם בייזום ובהכנת הביקור בסין, בצינורות המוסד מול שירות המודיעין של סין. מכיוון שהביקור היה רשמי וגלוי, המשלחת הייתה גדולה ומטוס ראש הממשלה ורעייתו היה מלא בנציגי התקשורת הישראלית.
המשלחת שוכנה בכפר האירוח הרשמי, כפר וילות מפואר במרכז העיר בייג'ין. מנהיג סין ג'יאנג זמין ערך קבלת פנים וארוחת ערב רשמית לכבוד ראש הממשלה ורעייתו, בהשתתפות הצמרת הפוליטית והצבאית של סין.
בפגישות העבודה שנערכו עם ראש ממשלת סין והצוות שלו, רבין הִנחה אותי להיות צמוד אליו ולשבת כחלק מהמשלחת הישראלית ליד שולחן הדיונים, מה שגרם לכך שצולמתי על ידי התקשורת המקומית, בפעם הראשונה מאז ראשית כהונתי.
השתתפתי בפגישה עם הממונה על שירותי המודיעין והביטחון של סין, ונכחתי בהרצאה ספונטאנית על תולדות הציונות ומדינת ישראל, שראש הממשלה נשא באנגלית, ללא הכנה מוקדמת, בפני מאות רבות של סטודנטים סינים, בביקור באוניברסיטת בייג'ין.
בגמר החלק הפורמלי בבייג'ין, המשכנו – הפמליה יחד עם נציגי התקשורת – לביקור בשנחאי, ששיאו היה ביקור בבית הכנסת היהודי לשעבר, שהפך למוזיאון המתעד את קבלת הפנים החמה והסיוע שהסינים הגישו לפליטי השואה היהודים, שברחו מן התופת האירופית ובנדודיהם הגיעו אף לסין.
התובנה החשובה ביותר של ראש הממשלה מהביקור בסין, אותה חלק איתי, הייתה חד-משמעית: הדוב הסיני הענק המתעורר שני רק לארצות הברית מבחינת הפוטנציאל הגלובלי שלו, בתחום הכלכלי כמו גם בתחום הצבאי, וישראל תצטרך לגבש אסטרטגיה משלה מול סין שבמרכזה בניית מרקם יחסים שיקיפו כמה שיותר נושאים שיש בהם מפגש אינטרסים. המלצתי לרה"מ ששגריר ישראל בסין צריך להיות בעל רמה ומעמד כמו השגריר בארצות הברית, מינויו צריך להיות מינוי אישי של ראש הממשלה, כמו השגריר בוושינגטון, ועליו לדווח ישירות לרה"מ.
איך מסתירים את הנחיתה הסודית?
המוסד מוביל את קשרי ישראל עם אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם (250 מיליון מוסלמים המפוזרים על פני כ-17,000 איים), מאז 1963. בעידן "החקלאי" של מדיניות החוץ הישראלית, מומחים חקלאיים ישראלים, בחסות המוסד, הקימו חווה חקלאית מרשימה לנשיא סוקארנו. בחווה הייתה גם רפת פרות לחלב ואנשי המוסד שהיו מבקרים באינדונזיה היו לעיתים לוקחים עימם מכלי פלדת אל-חלד קטנים, עם זרמת-פרים של טובי פרי ההרבעה הישראלים, לטובת השבחת גזע הפרות בחווה החקלאית הנ"ל. בתקופה ההיא החקלאות הישראלית דיפנה את יחסי ישראל עם הרבה מדינות ברחבי העולם, שלא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
לקראת הביקור באינדונזיה ב-1993 השקיע המוסד מאמצים גדולים לארגון פגישה בין ראש הממשלה רבין לנשיא אינדונזיה סוהארטו, והדבר צלח כאשר התנאים לכך הבשילו. סוכם שהביקור באינדונזיה יהיה ברצף אחד עם הביקור בסין, מה שסיבך מאוד את הלוגיסטיקה שלו. הפגישה עם סוהארטו נקבעה ליום שישי, בביתו הפרטי בג'קרטה. שעת הנחיתה של מטוס ראש הממשלה נקבעה לאחר תום תפילת הצהריים של יום שישי במסגדים והתפזרות המתפללים. ברור היה כי לא נוכל ללון בג'קרטה, ונצטרך לטוס משם לסינגפור, טיסה בת כשעה.
שעת ההגעה לבית המלון בסינגפור הייתה חייבת להיות לפני כניסת השבת. רבין זכר היטב את המשבר הממשלתי שפרץ ב-1976 בעקבות טקס הנחיתה של ראשוני מטוסי ה-F16 שהגיעו לישראל אחרי כניסת השבת, ולא היה מוכן להסתבך במשבר נוסף מסוג זה. קושי נוסף – הצד האינדונזי הכתיב שעובדת קיום המפגש תישמר בסוד, על ידי שני הצדדים, עד לסיומו. הם הודיעו בצורה נחרצת שאם דבר הפגישה ידלוף קודם לכן, מטוסו של ראש הממשלה לא יקבל אישור נחיתה ממגדל הפיקוח של שדה התעופה של ג'קרטה.
הבעיה הכי גדולה הייתה – איך מעלימים מתריסר עיתונאים ישראלים, שהוזמנו על ידי ראש הממשלה להשתתף בנסיעתו החשובה לסין, שאחרי סין הם ימצאו את עצמם בהפתעה גמורה באינדונזיה. לקראת הנסיעה הם תודרכו שבתום הביקור בסין, מטוס ראש הממשלה יטוס מערבה, יתדלק באזרבייג'ן, משם ימשיכו לניירובי, בירת קניה, לפגישה של ראש הממשלה עם נשיא קניה, ומשם יחזרו לישראל.
בלילה שבין חמישי לשישי, לאחר חצות, קיבלתי טלפון לחדרי במלון בשנחאי. מהצד השני – דני יתום, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, המזמין אותי לעלות לסוויטה של רה"מ. בסוויטה היו בנוסף ליצחק רבין ואשתו לאה, דני יתום, מנהל הלשכה איתן הבר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה שמעון שבס וקברניט המטוס. הבעיה: הקברניט צריך למלא טופס תוכנית-טיסה (Flight Plan) להמשך, ולהפיץ אותה למגדל הפיקוח בשנחאי, למגדל בג'קרטה וגם למטה שלו בארץ. אם יכתוב שהיעד הבא שלו הינו ג'קרטה, המשמעות תהיה דליפה ודאית של הביקור בג'קרטה, שלבטח יתבטל כתוצאה מכך. בעיה שנייה – מתי מתדרכים ומה מסבירים לעיתונאים המתלווים למטוסו של ראש הממשלה?
לאחר דין ודברים סוכם שהקברניט ימלא את טופס תוכנית הטיסה לפי הנתיב של סיפור הכיסוי, דהיינו שנחאי-אזרבייג'ן-ניירובי-תל אביב. העיתונאים יעודכנו לגבי ג'קרטה בסמוך למועד הנחיתה. למחרת, יום שישי, המראנו משנחאי כמתוכנן. במהלך הטיסה ראש הממשלה הלך לאחורֵי המטוס, לשוחח עם העיתונאים. בשובו לקִדמת המטוס התלווה אליו אחד העיתונאים, אותו הציג לי, וביקש שאתדרך אותו ובהמשך הוא יעדכן את שאר העיתונאים. תדרכתי אותו ועניתי על כל שאלותיו בגילוי לב מלא, תוך שאני עושה כמיטב יכולתי כדי לשכנעו שמידרנו את התקשורת רק מחוסר ברירה אחרת.
תִקצר היריעה מלתאר את התגובות של אנשי התקשורת, מאותו רגע ועד לסוף המסע. אחד מהם הגדיל לעשות ואיים שבשובו ארצה יגיש תביעה משפטית על חטיפה וכליאה נגד רצונו!... המטוס הכחול-לבן עם סמל מגן-דוד, שלראשונה בדברי הימים הגיע למדינה מוסלמית הגדולה בעולם, הקדים מעט את לוח הזמנים, ומגדל הפיקוח הִנחה אותו להמתין לקבלת אישור נחיתה, מה שאִפשר לו לחוג מעל העיר ג'קרטה עצמה. נחתנו וחנינו ליד אולם האורחים המכובדים (VIP). לא אשכח את מבטי הפליאה של אנשי התקשורת, כאשר דלת המטוס נפתחה ונכנסו ראשונה למטוס אנשים דוברי עברית. היו אלה כמובן אנשי חוליית החלוץ של המוסד. בחנייה המתינה שיירת לימוזינות שהמארחים הכינו עם מאבטחים ומלווים. אליהם הצטרפו אנשי האבטחה של ראש הממשלה.
הסתננו כ"מאבטחים"
המארחים גם הִכתיבו שהפגישה עצמה בין שני הראשים תהיה בהרכב של אחד פלוס אחד, ורה"מ החליט שאני אהיה האחד שיצטרף אליו. נכנסתי איתו ללימוזינה שהמתינה, ושיירת המכוניות יצאה לדרך לביתו הפרטי של הנשיא סוהארטו. איתן הבר ודני יתום הפגינו נאמנות יוצאת דופן לבוס שלהם והצליחו להסתנן לשיירת הלימוזינות, בהעמידם פנים כמאבטחים. כישראלים טיפוסיים הם העריכו, שאם יצליחו להגיע לביתו של סוהארטו, הם בוודאי יצליחו להסתנן גם לתוך הפגישה. אלא שתקוותם נכזבה. כ"מאבטחים" הם אבטחו את הפגישה ביושבם במרפסת הבית הפונה לרחוב, בכל מהלך הפגישה.
הנשיא סוהארטו קיבל את פנינו בכניסה לביתו, שנראה כבית צנוע בשכונת מגורים של מעמד בינוני. שני המנהיגים לחצו ידיים וקדו קידה זה לזה. הוּבלנו לחדר הפגישות והוּשבנו על כורסאות בפינת ישיבה קטנה. אווירת הפגישה מראשיתה הייתה נינוחה, אינטימית וחסרת גינונים. משרת הגיש ספלי תה והשאיר אותנו לבדנו. מאחורי סוהארטו ישב השליש הצבאי שלו ותיעד את הפגישה. לצִדו של רבין ישבתי אני עם פנקס קטן ועט.
רבין היה הדובר העיקרי בשיחה. הוא פתח בתודות על כך שהנשיא ניאות להיפגש איתו ועל כך שלפגישה יינתן פומבי על ידי שני הצדדים מיד לאחר סיומה. מיד לאחר מכן הציג אותי לנשיא והחמיא למערכת יחסים ארוכת שנים בין שתי המדינות, שמצד ישראל המוסד הוא שמוביל אותה.
ראש הממשלה הִרצה באריכות על המצב במזרח התיכון ועל מאמציו לקדם את השלום בין ישראל ושכנותיה. הוא פירט מדינה מדינה ומצב היחסים עימה – מצרים, ירדן, סוריה, הפלסטינים. שיבח את מרוקו על היותה אינסטרומנטאלית בקידום מהלכי השלום באזור, ושזר בדבריו את תקוותו שאינדונזיה תתרום גם היא לקידום השלום. סוהארטו הגיב לדברים באומרו: הנה אנחנו נפגשים ודבר הפגישה יתפרסם בעולם!
השניים שוחחו על סין. רבין סיפר על ביקורו, פגישותיו והתרשמויותיו והשניים הסכימו, שסין בעתיד תהיה שחקן מרכזי ברמה הגלובלית, ובוודאי במזרח ודרום-מזרח אסיה.
סוהארטו וכמוהו רבין היו אנשים של לשון המעטה (Understatement), אבל כמאזין מן הצד, באווירת השיחה אפשר היה לשמוע את המוטיב שעם התקדמות התהליך המדיני במזרח התיכון, אפשר יהיה לצפות גם להתקדמות ביחסי אינדונזיה–ישראל.
הפגישה ארכה כשעה וחצי. בסופה הוחלפו מתנות. צלמים נכנסו לחדר וצילמו וגם תמונתי הופיעה למחרת, רחמנא ליצלן, בכל עיתוני ג'קרטה. הנשיא ליווה אותנו ליציאה ושיירת המכוניות טסה חזרה לשדה-התעופה, כאשר המשימה הבאה הייתה להגיע לסינגפור לפני כניסת השבת.
ארוחת ענק בביקור החשאי במפרץ
עד למהפכת חומייני ב-1979, לישראל היה "מגע" עם המפרץ הפרסי מדרום-איראן. "מגע" זה אִפשר לחוש גם את עיראק מחצרה האחורית וגם לפחות חלק מן המפרציות. היה זה אך טבעי לשאוף לפתח יכולת גם בחלקו הדרומי של המפרץ, אל מול מצרי הורמוז. בסולטנות עומאן, הממוקמת אסטרטגית אל מול מפרצי הורמוז ומדרום להם (כלומר מהכניסה למפרץ מהאוקיינוס ההודי), הייתה מסורת רבת שנים של השפעה בריטית, בצורת פרוֹטֶקטוֹרט (חסות).
ב-1932 עלה לשלטון כסולטאן, בתמיכת הבריטים, סעיד אִבן טיימור, אותו הדיח ב-1970 בנו סולטאן קאבוס אִבן סעיד השולט עד היום על מדינה בגודל 212 אלף קמ"ר, עם אוכלוסייה של פחות ממיליון אזרחים. מוצאו של השליט משבט איבאדי, הגדול בין הקבוצות השונות בסולטנות. מוצא השבט הוא מהחווארג' (הפורשים הראשונים מהאיסלאם המקורי). מהמאה השמינית הם ממנים אימאמים משלהם, כמנהיגים הרוחניים שלהם. הכלכלה מבוססת על הכנסות מנפט בעיקר, אבל לא מדובר כאן ברזרבות בסדר-גודל של סעודיה או איראן. משאב זה הולך ומתכלה, מה שמחייב אותם לנהל את כלכלתם בתבונה ובזהירות.
המוסד הישראלי הגיע גם לשם, ועוצמת הנוכחות והפעילות שלנו שם השתנתה בהתאם לצרכים ולתנאים המשתנים. ראש הממשלה רבין, כמו גם קודמו שמיר, ייחסו חשיבות רבה לנוכחותנו בטריטוריה. רבין, אולי בהיותו איש צבא לשעבר, רצה לראות הדברים מקרוב, ולשמוע מכלי ראשון, כלומר שליט המדינה הסולטן קאבוס, את דעותיו ועמדתו ביחס לסוגיות הקשורות לקונפליקט הישראלי-ערבי ולבעיות והאיומים במרחב המפרץ הפרסי.
לאחר מאמץ לא קטן, שנמשך לא מעט זמן במהלך 1994, הסולטאן הסכים לביקור חשאי של רה"מ ולפגישה עימו. תוכנן ביקור שנמשך פחות מ-24 שעות, כאשר מרבית אנשי לשכת ראש הממשלה ממודרים ממנו. יצאנו אחר הצהריים וחזרנו למחרת לפנות בוקר. בשדה התעופה של מוסקט יש מסוף פרטי לשליט, שלידו חנינו ומשם נלקחנו לארמון.
הפגישה ולאחריה ארוחת ערב התקיימו במבנה עגול, בקוטר של כ-30 מטרים, בעל קירות זכוכית המקיפים את כל 360 מעלותיו וקישוטים, בהן ערבסקות נדירות שנתנו לנו את התחושה שאנו מתארחים באחד מארמונותיו של הארון אל-רשיד.
לאחר מילות נימוס ותודה משני הצדדים, רבין הִרצה לסולטאן את משנתו הסדורה על מצב העולם, המזרח התיכון והסכסוך, כמו גם איומים וסיכויים. כאשר דיבר על הסכסוך הישראלי–פלסטיני, הסולטאן מִלמל מיניה וביה שהוא איננו מעודד פלסטינים לבוא ולהתגורר בארצו. הוא מן הסתם הפיק לקחים מן הניסיון הכווייתי עם הפלסטינים, במשבר המפרץ הראשון ב-1991, כאשר הרוב המכריע של הפלסטינים ששהו בהיתר בכוויית ועבדו שם במִשׂרות מכניסות מאוד, תמכו בפלישה העיראקית לכוויית.
בשיחה עלה הנושא האיראני, ושני הצדדים הסכימו שאיראן המתעצמת – כולל בנשק בלתי-קונבנציונלי – אכן מהווה אִיום. הסולטאן נתן להבין שעינֵי המפרציות נשואות לישראל, ככוח שביכולתו לבלום את האיראנים. השניים הסכימו לשמור על קשר ולחלוק את הערכותיהם באמצעות נציגיהם. בתום השיחה הוגשה ארוחה אל השולחן העגול, שגודלו היה בלתי-נתפס, ארוחה עם ניחוחות המזרח, שיכולה הייתה לכלכל פלוגת חיילים במשך ימים אחדים! אכן, אלף לילה ולילה.
חילופי מתנות, מילות פרידה וחזרה למטוס הממתין לבואנו. באוויר, ראש הממשלה סיכם את הביקור בקביעה, שרגל ישראלית על הקרקע בזירת המפרץ הפרסי היא חשובה ונחוצה.
ראש ממשלה בתרגיל מבצעי סודי
סיפור אחרון. רבין האמין בפרדיגמה הבאה: עוצמה יוצרת הרתעה והרתעה מאפשרת יתר גמישות ותמרון במשא ומתן מדיני. הקשרים עם גרמניה, מאז שנותיה הראשונות של המדינה, היו מיוחדים וייחודיים. בתקופת כהונותיהם של שמיר ורבין שימש ברנד שמידבאואר, השר המופקד על תיאום שירותי המודיעין והביטחון בממשלתו של הקאנצלר קוהל, כחוליה המקשרת לכל דבר ועניין שנדרש לטפל בהם, בצִנעה ומחוץ לזרקורי התקשורת.
טסנו לגרמניה במטוס מנהלים קטן. המראנו בחשאי מנתב"ג בשעת אחר הצהריים. נחתנו בשדה התעופה של קלן. בשיירת מכוניות נסענו לבית השׂרד הפרטי של הקאנצלר בבאד-גודסברג, אחת העיירות המקיפות את בון, שעדיין שימשה כעיר הבירה, אם כי תהליך העברת המוסדות הרשמיים לברלין כבר היה בעיצומו. הקאנצלר היה הר-אדם, ונוכחותו האפילה על כל השאר. הושיבו אותנו סביב שולחן אוכל צנוע ואינטימי, והוגשה לנו ארוחת ערב צנועה. הנושא המרכזי שנדון בפגישה היה הסיוע הגרמני לישראל בנושא הצוללות, אך השניים ניצלו את המפגש גם להחלפת דעות על מצב העולם ועל מאמציו של רבין לקדם את התהליך המדיני. לאחר כשעתיים היינו כבר בדרכנו חזרה למטוס. סיכמתי את הנסיעה באומרי שעלות מטוס מנהלים איננה תענוג זול, אבל העִסקה שרבין "סגר" עם הקאנצלר, הִצדיקה גם הצדיקה את עלות הטיסה.
ומילה לסיום. האיש הזה, שהרגיש בן בית בחצרות מלכים, נשיאים וראשי מדינות, ראה כמובן מאליו את השתתפותו בתרגילי מודל לקראת מבצעים מיוחדים בארצות היעד, כשהוא מבלה אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, לילה שלם בכל מיני חורים בנגב או ברמת הגולן, נפגש עם לוחמים מיוזעים, משוחח איתם, מתחקר, בודק כל דבר עד אחרון הפרטים, מעיר, מאיר, נפרד ונעלם כלא היה.
או כאשר התעקש להיות צופה מן הצד בתרגיל של חולייה מבצעית, בשעות שונות של היום, ברחובות העיר הסואנים, ולהתפעל מכך שאנשים שנמצאו בטווח אפס מזירת הפעולה, לא הבינו ולא ידעו להסביר מה בעצם קרה לנגד עיניהם.
אהבתי את האיש שבאישיותו וידענותו הִשרה עליי ביטחון. בכל מצב ובכל מקום הייתה לי הרגשה שאם אביט לאחור אראה אותו מאחורי גבי, קורץ אליי. ליחס האישי הייחודי שלו ללוחמי המוסד ועובדיו לא היה תקדים, ולצערי גם לא המשך. אני מתגעגע אליו והוא חסר לי.
הספר "ראש המוסד" יוצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
