"אמרו לי: מתוך אלף תלמידים, אתה הכי מופרע": הנער הבעייתי שהתגלה ככישרון ענק

במאי הסרט "מוטלים בספק", אלירן אליה, ידע שבני הנוער שישחקו בסרטו לא יהיו שחקנים מוכרים. חלקם היו תלמידים שלו בעבר (אליה היה מורה לקולנוע בכיתת מב"ר באור יהודה) ואת השאר הוא חיפש בגנים ציבוריים, בבתי ספר, במדורות ל"ג בעומר, ובכל מקום שתיאר לעצמו שבו מסתובבים בני נוער. כך בעצם הגיע לתפקיד הראשי בסרט אדר חזאזי גרש, היום בן 17 אבל בזמן צילומי הסרט היה בן 15. מלבד בהצגת יום הזיכרון בבית ספרו לא היה לו כל ניסיון במשחק, אבל הוא שמע מחברים שיש אודישנים והחליט לנסות להיבחן, בלי לדעת עד כמה הסרט הזה הולך לשנות את חייו.

"אחרי שהשתתפתי בהצגת יום הזיכרון, התחיל להיות באזז בבית הספר. כולם קראו לי 'השחקן' או שהיו זורקים לי משפטים מההצגה. יום אחד ישבתי עם חבר שלי והוא אמר לי שניגש אליהם איזה במאי והזמין אותם לבוא לעשות סרט, ושמרוויחים בו 1500 שקל ליום צילום. בגיל הזה אנחנו עובדים במינימום, אז 1500 שקל?", הוא אומר בריאיון ל-ynet לרגל צאת הסרט שיוצא היום (ה') לאקרנים.

הופעת בכורה מהפנטת. אדר חזאזי גרש(צילום: ורד אדיר)

אבל לא רק הכסף גרם לחזאזי גרש ללכת לאודישן. הוא כבר הבין שיש לו היכולת לרגש במשחק, שיש שם משהו. "באודישן להצגה בבית הספר היינו צריכים לכתוב מונולוג, לא רציתי להציג אותו מול הכיתה, אבל אז הבמאי הסתכל עליי וביקש שאקרא ראשון. רעדתי בטירוף, לא היה לי רקע או ידע ועשיתי מה שחשבתי שזה אמור להיראות. כשסיימתי הרמתי את העיניים וראיתי שכולם בהלם. הבמאי עם דמעות. אחר כך היו עוד חמישה אודישנים כאלה, ובכולם התגובה הייתה עיניים פעורות, כך בעצם קיבלתי את התפקיד הראשי".

עם עידוד מצד החבר שאמר לו שהוא בטוח יתקבל, חזאזי גרש נכנס לאתר שאליה הקים כדי להזמין שחקנים להיבחן לסרטו. "הם חיפשו מישהו בעל מראה מזרחי, זה לא הכי מתאים לי אבל שלחתי בכל זאת". לאחר מכן הזמינו אותו לסדרת אודישנים, אליהם נסע לבדו בטרמפים ובאוטובוסים, עד שלבסוף נאמר לו שהתקבל. "לא היה לי מושג למה אני נכנס", הוא מודה.

ואכן, "מוטלים בספק", שהוצג לראשונה בפסטיבל ירושלים, כבש את מבקרי הקולנוע בארץ שלא יכלו להתעלם מהופעתו הבלתי נשכחת של חזאזי גרש. בסרט הוא מגלם את עדן, נער אלים לאם חד-הורית שנמצא במעצר בית ויוצא ממנו רק כדי להשתתף בחוג קולנוע עם עוד נערים כמוהו במקלט באור יהודה. את החוג מעביר אסי (רן דנקר), תסריטאי תל אביבי בודד וכושל, שנידון לעבודות שירות במקלט אחרי שנהג בשיכרות - ובין השניים מתפתח קשר מיוחד שישפיע על שניהם לכל החיים. הופעת הביכורים של חזאזי גרש בסרט סוערת וסוחפת - עדן הוא נער שקט, המחזיק בבטן זעם רב, שלאורך הסרט מתפרץ בעוצמה עד לסצנת סיום מדהימה ביופיה וברגישותה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי - יש נער בשם עדן, ואסי הוא בן דמותו של הבמאי.

"כולם פה יקבלו בגרות, חוץ ממך"

אף שחזאזי גרש לא מגיע מרקע דומה כמו של עדן, נקודת החיבור ביניהם הייתה הזעם והכעס ששניהם מחזיקים. הוא גדל בקיבוץ כפר מנחם שליד גדרה, הוריו נשואים עד היום ויש לו אח תאום (לא זהה) ועוד שני אחים. "באתי מבית נורמטיבי, עם הורים באמת תומכים", הוא מספר, "כשקראתי את התסריט ראיתי שיש שם הרבה אלימות - וזה משהו שיכולתי להתחבר אליו. באותו רגע זה לא היה מודע, לא הגעתי מרקע של משחק ולא ידעתי איך מנתחים טקסט - פשוט הזדהיתי עם הכעס שלו".  

על מה היה הכעס שלך?

"יש בי המון כעס מגיל 13. לא הייתי ילד ממושמע. הייתי מעשן ולא באתי ללמוד. הגעתי לבית הספר בעיקר כדי לפגוש חברים שלי ועשינו מלא שטויות. לא מרוע, סתם מחוסר אחריות של ילד שאין לו כוח ללימודים, שלא בא לו להיכנס לשיעורים".

פעם אחת הוא וחבריו ריססו גז פלפל בכיתה כדי לבטל שיעור. לא היה להם מושג שגז פלפל נחשב לנשק כשלא משתמשים בו לצורך הגנה עצמית. המקרה הגיע עד לראשי המועצה המקומית. "הייתי ילד שכל היום מזמינים אותו ואת ההורים שלו לשיחות, והם לא יכולים לעבוד כי הם כל הזמן מנסים לדבר עם מישהו כדי שלא יקראו להם שוב, ויש השעיות ואיומים - בסוף אתה מבין שאתה יוצא דופן, אבל באופן שלילי.  

"ההורים שלי היו מאוד לחוצים, היה להם חשוב שאני אשאר בבית הספר. הם הבינו שיש להם ילד בלי משמעת וניסו לשנות את זה, אבל אני ראיתי את זה בתור התקפה. ואז מתחילים ריבים ופתאום אני מתחיל להסתיר דברים. אני מניח שאם הייתי קורא את הכתבה הזאת הייתי חושב, 'מה זה, איזה ילד מפונק, יש ילדים שאין להם מה לאכול ועדיין לא היו עושים את השטויות שאתה עושה"'.

עם רן דנקר בפרמיירה של "מוטלים בספק"(צילום: רפי דלויה)

זעם מתפרץ(צילום: ורד אדיר)

מפונק הוא לא. אי אפשר להתעלם מהבגרות והכאב שעולים מדבריו של חזאזי גרש וכנראה שכל אחד שסבל מלחץ דומה בנעוריו יכול להזדהות עם דבריו. פעם אחת מורה מחליף אמר בפני כל הכיתה שכל התלמידים הנוכחים יקבלו בגרות, מלבדו. פעם אחרת בתור עונש המנהל החליט להשאיר אותו שמונה שעות בתור המשרד, ובמקרה אחר סגן המנהל ישב איתו לשיחה ואמר לו: "מתוך אלף תלמידים שיש לי, אתה הכי מופרע שיש".

המצב החמיר עד כדי כך, שחזאזי גרש החליט לעבור בית ספר. "בסוף כיתה ח' אמרתי להורים שלי שאני עוזב. היה לי חונך שלימד באנקורי בראשון לציון והוא אמר לי כמה פעמים שכדאי לי ללמוד שם. יום אחד בארוחת שישי פתאום נזכרתי בזה והחלטתי ללכת על זה".

למזלו, ההחלטה התבררה כנכונה והמעבר עזר לו לפתוח דף חלק. "בבית הספר בקיבוץ הייתי יורה לכל הכיוונים. הייתי כמו עורך דין - אתם רוצים להשעות אותי, תראו שאתם יכולים. אסור היה להם להגיד לי מילה לא במקום. אני זוכר שכשעברתי לאנקורי הייתה לי בעיית משמעת אז קראו לי למנהל, כדי לראות לאן מתקדמים. נכנסתי לכיתה וכרגיל התחלתי לתקוף, הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'כפרה עליך, יש לך טראומה. אתה טראומתי'. העונש שהוא נתן לי היה לכתוב מה שונה פה מבית הספר הקודם ולמה אני לא צריך להתנהג כפי שאני מתנהג. זה היה חלק גדול מהשינוי שלי, כי פתאום קיבלתי חיזוק מהמנהל שלי".

"אני חולה על זה שאתה לא מושלם"

תארו לכם מה קורה לילד כזה כשהוא מגיע לסט של סרט, מגלם בו את התפקיד הראשי ובעצם נושא אותו על כתפיו? ואכן, הכבוד שרחשו לו על הסט והעובדה שלראשונה סמכו עליו, השפיעה על חזאזי גרש באופן חיובי, מן מתנה משמיים שנפלה עליו.    

זו הייתה הפעם הראשונה שהאמינו בך?

"אין לך מושג כמה. הייתי מגיע עם חצ'קונים ושנאתי את זה, ולא הייתה לי טיפת שיער ואני אחד שאוהב שיער. יש לי נים בפנים שהתפוצץ, קוראים לזה ספיידר ולהוריד את זה עולה 2000 שקל. הייתי מבקש מהמאפרת שתסתיר לי את כל הפגמים ואלירן היה אומר לה, 'לא לא לא לא לא, אנחנו אוהבים את הדבר הזה'. הוא היה אומר לי, 'אני מת על זה שהפנים שלך עם חצ'קונים, אני חולה על זה'. זה לא היה כמו להגיד סתם למישהו שהוא נראה בסדר - הוא ממש היה מראה לי כמה הוא אוהב את זה".

אדר חזאזי גרש עם רן דנקר ואלירן אליה(צילום: ורד אדיר)

הצילומים בעיקר גרמו לו להאמין בעצמו. "על הסט כל הזמן אמרו לי שאני בוגר וחכם ושאני שחקן מעולה. האמונה בעצמנו נבנית ממה שאנחנו מקבלים מהסביבה. אותי תמיד קטלגו כמופרע - זה טבע האדם לקטלג - אתה יפה, אתה אלים... ככה אנחנו מרגישים בטוחים, ככה אנחנו יודעים איפה המקום שלנו ועם מי מותר לנו לדבר ועם מי אסור".

לאחרונה, אגב, הוא חזר לבית הספר בקיבוץ, זה שממנו ברח בכיתה ח' (עכשיו הוא בכיתה י"א). "כל הזמן אני שומע מתלמידים ומורים, 'יו, איך השתנית, וואו, איזה שינוי', אבל זה כל כך שטחי. אף אחד לא ראה את הילד הטוב שבי".

היו רגעים מתסכלים בצילומים? 

"כן. היו הרבה ימי צילום שהייתי לבד עם מבוגרים, ילד בן 15 בשולחן עם אנשים בני 40 והם מדברים, ואתה כאילו - בדיוק סיימת להציק לאיזה מורה. גם היה לי חשש שאולי אני לא מביא מה שאני צריך להביא לבמאי". 

חלק מהשחקנים היו חניכים לשעבר של אלירן שכן באו מרקע דומה כמו עדן. איך הסתדרתם?  

"בהתחלה היה לי קשה עם הבלאגן. לרדת למקלט סגור עם 30 אנשי צוות וכל הזמן משנים דברים וצריך להמתין, והם עשו מלא רעש ובלגנים וריבים. אני לא אומר את זה בקטע מתנשא, פשוט 12 שעות צילום זה קשה. אבל אני אוהב אותם, אני לא רואה המון אנשים כאלה. כמו שעכשיו אנשים נחשפים לסרט הזה ולעולם הזה, כך גם אני. אני אוהב את הכנות שלהם, זו כנות טוטלית - הם חיים על האינסטינקטים שלהם, אין פוזה. זה משהו שאני משתדל ליישם בחיים שלי עכשיו".

חלק מהשחקנים חניכים לשעבר של הבמאי(צילום: ורד אדיר)

(צילום: ורד אדיר)

איך היה המפגש עם רן דנקר? 

"הוא מדהים. הוא מאוד עזר לי בפן המקצועי, הייתי מאוד מקובע והוא גרם לי להשתחרר ולעבוד מתוך הנאה וצחוק. אבל הוא לא עשה את זה בכוונה, זה באופי שלו. באחת הפעמים הראשונות שהוא ראה אותי הוא אמר לי שאני מזכיר לו אותו, וממש הראה לי תמונות שלו מגיל 15. אחר כך הלכתי הביתה ודפדפתי באיזה אלבום במחשב וגיליתי שהתחפשתי אליו בכיתה א' או ב', הוא גילם מישהו בפסטיגל שמאוד אהבתי".

בתור שחקן לא מנוסה, קיבלת הרבה הערות בימוי?

"לא, אלירן מאוד לא טכני. ולי זה טוב, כי אני מאוד רגיש וטכני זה אומר קר. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא אמר לי, 'אני לא אתן לך תיאור דמות, אתה תבין אותה מהתסריט'. אבל הוא גם מאוד מתוחכם, אם הייתה סצנה שהוא היה רוצה שאהיה בה עצבני אז הוא היה מדליק אותי, אומר לי דברים שמעצבים אותי. מספיק שהוא היה אומר לי, 'לא אהבתי את מה שעשית אתמול', וכבר הייתי חושב לעצמי איזה בן זונה". 

"רציתי שיעריכו אותי כמו על הסט"

(צילום: ורד אדיר)

חזאזי גרש מספר שהתקופה אחרי הצילומים הייתה מאוד קשה עבורו. הריבים עם ההורים חזרו - ושוב התפרצויות זעם שנבעו מבלבול ותסכול מאוד גדול. לבסוף, כמה ימים אחרי יום הולדת מאכזב הוא הרים טלפון לאלירן ששאל אותו מה קורה. "אמרתי לו שלא טוב, אני מבולבל ואני רוצה שההצלחה הזאת תישאר, שהיא לא תברח לי מהידיים. התחלנו להיפגש פעם בשבועיים, ואלירן, המנהיג המטורף הזה, איש החינוך המדהים שהוא, היה מקשיב ומייעץ. הוא כל הזמן אומר לי, 'עד גיל 18 אני שומר עליך'. אני כל כך אוהב אותו, הוא גרם לי להבין שראבק, צריך ליצור מהלב, להרגיש ולחיות בהווה".

מה לגבי העתיד?

"אני דוגל בתהתפחות רגשית ואישית. המטרה שלי היא לגדול ולהרחיב את האופקים שלי. אני תמיד אומר לעצמי שאני לא אעשה משהו לפני שאני יודע שמגיע לי לעשות אותו - נגיד אם אני רואה אינטליגנציה רגשית כמרכיב קריטי, אז אני צריך להפוך למישהו עם מרכיב כזה. לפני שאתה רוצה להיות משהו, תהיה האדם שמגיע לו לקבל את הדבר הזה".

וספציפית לגבי משחק.    

"הרבה אנשים רואים בי שחקן טוב, אבל אני עונה להם שאני לא מרגיש שזה הייעוד שלי. זה לא שחור או לבן, אני מאוד אוהב את זה ואני שואף לעוד פרויקטים, אבל המחשבה האינטואטיבית שלי היא זה לא הייעוד שלי".

לסיכום, חזאזי גרש היה רוצה שבעקבות הסרט אנשים יפתחו ויסתכלו יותר על אנשים ולא על קטלוגים. "דיברתי עם כמה ילדים מהקיבוץ שהסתכלו על כמה ילדים שמעשנים וקראו להם ערסים. אמרתי להם שזו בדיחה, שאם תיקחו אותם לשיחה תראו שלכל אחד מהם יש מוח ורגשות ורובם רוצים אהבה. אני מקווה שבעזרת היצירה הזאת משהו ישתנה, אפילו אם זה רק בתודעה של אנשים, שזה יהיה שם".