שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אפרת מישורי על ההשראה לסרטה "מות המשוררת"
    טראומת הלידה שהודחקה, הדיכאון ובנה שעזב את הבית בגיל 14 - בסרטה הראשון המשוררת אפרת מישורי נוגעת בצלקות מהעבר וחוזרת גם ליחסים הקשים עם אימה. בריאיון היא מספרת על העבודה המשותפת עם יוצרת הקולנוע דנה גולדברג, שהייתה עד לא מזמן זוגתה, ועל השאלה שליוותה אותה מתחילת הדרך - איך משאירים את השירה בחיים?

    הספרות בארץ, ששטה על מי מנוחות בדרך כלל, נקלעה בסוף השבוע האחרון לסערה רצינית. ביקורת צולבת של יהודה ויזן על ספרה החדש של נעם פרתום "ביחדנס", פורסמה במוסף "ספרים" של "הארץ" וגררה תגובות רבות. הן נעו בין הצורך להתגייס להגנת השירה מפני "הכוחות החוץ ספרותיים הרומסים את הספרות", ובין האשמת הכותב בשמרנות והשתלחות אלימה ופרובוקטיבית.

     

    "מות המשוררת" - טריילר

    "מות המשוררת" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    לגרוע את העודפות. מישורי (ורד ניסים) (ורד ניסים)
    לגרוע את העודפות. מישורי(ורד ניסים)

    פרתום, מהקולות הבולטים בסצנת הספוקן-וורד העברית, מזכירה באחד השירים בספר את שמה של יוצרת שבמידה רבה סללה עבורה את הדרך, כשהעלתה את השירה על הבמה כפרפורמנס באמצע שנות התשעים. "אכזבתי את אפרת מישורי", היא כותבת. "הייתי (כלומר הרגשתי) שמנמנה מדי בחולצת / הטריקו נקודות אדום לבן שלי ובג'ינס הבהיר / כשהיא צלמה אותי מתגלגלת במורד הרחוב / שלה בדרך לסלון הספרותי שקיימה לכבודי / בביתה".

     

    אפרת מישורי אכן מאוכזבת, אבל דווקא לא מפרתום. "אני כותבת עם ערכים אחרים משל נעם", היא מספרת על הקשר ביניהן. "אני מזדהה עם הגודש שלה, העודפות, אבל מה שאני עושה בכתיבה שלי זה החסרה. יש לי מפתח אחר. אני ניגשת לטקסט שונה לגמרי מכל מה שעושים היום בספוקן. באותו הזמן אני מרגישה שאני חטפתי את כל הריקושטים כשיצרתי מופע ושמתי לי למטרה להוריד את השירה לרחוב, לזנות, לכביש, למועדון".

     

    במופע "אני הדוגמנית של השירה", שב-1997 היה אכן ניסיוני, מישורי בבגד ים ומשקפי שמש, צעקה שירה אל הקהל, עם משפטים כמו "למה מחניק כל כך? כי סגור. למה דפוק כל כך? כי סגור. למה בודד כל כך? כי סגור"; או "יש גריאטריה בתחום השירה ומישהו צריך להתנדב לעשות סדר. מישהו צריך להתנדב להיות נדיב".

     

    כעת את פירותיה של אותה נדיבות קוטפים פרתום וחבריה. "נשכבתי על הגדר כדי שמה שקורה היום יעבור", מישורי מדגישה. "אני כבר 30 שנה פה ורק עכשיו זכיתי בפרס עמיחי, 17 שנה אחרי שזכיתי בפרס ראש הממשלה שמסומן אצלי עם משבר, כי לא קיבלתי אותו בזמן שעשיתי את 'אני הדוגמנית של השירה', שהיה כל כך משמעותי לי".

     

    וריאציות על אימהות לא תקנית

    את פרס עמיחי קיבלה מישורי (53) לפני כחצי שנה על ספרה האחרון, השביעי במספרו, "Thinkerbell – סיפור בהמשכים של משוררת בהפסקות". לצד ספריה, ב-30 השנים שבהן היא פועלת בשדה השירה העברית, הספיקה מישורי בין היתר להקים את סדרת "אש קטנה 77" במסגרתה יצאו לאור ספריהן של נשים פחות מוכרות בשיח האומנותי ("רפי לביא אמר לא לכל הדודות, ואני החלטתי לפתוח להן את הפה"); ללוות משוררים רבים בסדנאות שהיא מעבירה, בהן "תיאטרון הטקסט הנודד", שמתקיימת בסלון שלה ("אני קוראת לעצמי שיחולוגית"); ולכתוב תסריטים לשלושה סרטים קצרים שהופקו במסגרת "GypsyCam" - הפרויקט המשותף שלה ושל הקולנוענית דנה גולדברג - זוגתה עד לא מזמן. כעת השתיים מוציאות את סרטה הארוך הראשון של מישורי, "מות המשוררת", שמוקרן במסגרת שבוע הקולנוע הנשי בסינמטק תל אביב.

     

    "אני אוהבת שפות. מבחינת אומנות – איך לקודד דברים", היא מסבירה כשנשאלת על המגע עם המדיום. "ללמוד איך לשחרר חומרים לשפה קולנועית ולראות מה מתמיד בתוכה ממי שאני – זו הייתה תחושה נפלאה, כמו כתיבה, בכלים לגמרי אחרים".


    יבגניה דודינה בסרט "מות המשוררת" ()
    יבגניה דודינה בסרט "מות המשוררת"

    סמירה סרייה ()
    סמירה סרייה

    העבודה בין השתיים התחלקה כך שגולדברג הייתה אחראית יותר על צדדי ההפקה והבימוי ומישורי על התסריט והעריכה. "לכתוב זה לערוך", היא קובעת ומוסיפה שנקודה משותפת לאומנותה הטקסטואלית והקולנועית נוגעת למידת מעורבות סיפורה האישי ביצירה. "אני תמיד משאילה את הביוגרפיה לאומנות. משוקעת שם הדמות שלי אבל זה לא ממש אני, ובסרט זה קורה בשתי פאזות. יש שם שתי וריאציות לא תקניות על אימהות. הן לא תקניות כי לי לא הייתה וריאציה תקנית לאימהות".

     

    את חוסר התקניות הזה מישורי חוותה גם בתור בת וגם בתור אם. "אחרי שהתחתנתי (עם האומן יעקב מישורי, לו הייתה נשואה במשך 25 שנה – ג"ש) לא דיברתי עם אימא שלי במשך עשר שנים. לא משנה מה, לא עושים כאלה דברים. זה אסון לילדה גם, אבל זה לא קרה מתוך מחשבה הגיונית. היום אני במקום מאוד אחר כי גיליתי שלא הייתי יותר טובה לילד שלי".

     

    בנה נמרוד, עזב את הבית בגיל 14 ועבר לחוות סוסים. הסרט, עבור מישורי, הוא סוג של סגירת מעגל אודות היחסים איתו. "התקופה האחרונה כל כך חשובה בחיים שלי, אחרי שהחזרתי את נמרוד הביתה, והוא לומד. הוא עשה בגרות מ-א'. כשהוא נולד הגנתי עליו מפני עצמי. הייתי בדיכאון אחרי לידה וחשבתי שאני לא בסדר, שאני לא כמו כולם. הרגשתי אימא נורא חלולה.

     

    "הייתה חלק מתקופה משמעותית של תיקון". דנה גולדברג ()
    "הייתה חלק מתקופה משמעותית של תיקון". דנה גולדברג

    "דנה ליוותה אותי בתקופה משמעותית של תיקון, והסרט נעשה בזמן הזה, אבל הוא עוסק בעבר, בהרהורים ובאשמה. נמרוד הגיע הביתה וקרא פתאום את כל מה שכתבתי. המטפלת שלי אומרת: 'שיכיר את אמא שלו, עם הקריזות שלה'. היום הוא יודע מה הייתה האופרציה בתהליך עצמו של הלידה".

     

    את קשייה בתור אימא מישורי תולה לא מעט באותה חוויה, ששנים עברו עד שהצליחה לעבד אותה. "ילדתי באיטליז. שחטו אותי. השתמשו במלקחיים, עשו לי חתך בגוף ושחזרו לי טראומה. אדם רגיש כמוני לא היה צריך ללכת עם כזה היבריס ללידה. המקום ההוא נסגר מאז. זה היה כמו אוטובוס. חלל אחד עם הרבה נשים, בלי ליווי. זה היה ?Why Me אחד גדול. הייתי ילדה. לא הייתי מודעת לכל הדברים שעברתי. הייתי מאוד מבודדת אז וגם הפסקתי את האוניברסיטה. אחרי תואר שני, שבו הצטיינתי, והוזמנתי ללמוד בייל אצל בנימין הרשב - פתאום הגעתי לסלאמס, לשיכונים, ודיברתי רק עם ירדנה השכנה שיש לה ארבעה ילדים. באותו הזמן, במקום הזה, רציתי נורא להצליח. זה נורא בער לי".

     

    סיפור ההצלחה על חשבון הילד הוא ככל הנראה החומר המניע את אחת הדמויות בסרט. לני (יבגניה דודינה) היא חוקרת מצליחה שבעברה סיפור עלום על ילדה שככל הנראה ננטשה, והיא גם משוררת שכותבת למגירה. שני שירים של מישורי הנוגעים לאימהות מוקראים בקולה לאורך הסרט, המגולל יום שבו לני עוברת בין תחנות שונות בתל אביב. במקביל, יסמין (סמירה סרייה, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים על תפקידה), אם טרייה מיפו שמדי פעם משקרת לבעלה כדי לצאת מהבית ולשתות בבר על הטיילת - נמצאת בחדר חקירות ומתבקשת לשחזר את אירועי היממה האחרונה. עם התקדמות החקירה, יסמין נדחקת להשמיע גרסה מסוימת להתרחשויות ולעת ערב, סיפורה מצטלב עם זה של לני.

     

    "זו וריאציה של אימהות שהודרה במשך שנים מהשיח ואין לה לגיטימציה ותיקוף חברתי", מבהירה מישורי. "שתי הנשים בסרט מגלמות כל אחת וריאציה לא תקנית של אימהות ונושאות על גבן את כל המטען הקונפליקטואלי של נשיות, זהות מינית, מימוש עצמי וקריירה".

     

    הקונפליקט הזה גם מעלה תחושה שהן לא אחראיות לגמרי לבחירותיהן, שהן מנוקות מאשמה.

    "אימהות זו אשמה. מרגע שאת אימא את אשמה, כי יש יצור בעולם שמוטל על כתפיך וזה פס של חרדה ואשמה, שנע כל הזמן על התחושה שאת לא בסדר ואת לא עושה מספיק. 'מות המשוררת' מתרחש בעידן שאין בו משוררים. הכל כפוף ומופשט לשפה משפטית. הפרטי עבר הפרטה.

     

    מישורי עם עוזי שביט (שגם מופיע בסרט) ועם ספרה "הבוהמה הביתית" ()
    מישורי עם עוזי שביט (שגם מופיע בסרט) ועם ספרה "הבוהמה הביתית"

    "שירה יכולה להופיע גם לא במילים ויש משהו בסרט שמפנה לאוזלת היד של השפה המשפטית – מה השפה הזו עושה בחקירה? אין לה מקום שם. אנחנו חיים במציאות דורסנית, שהעולם הלירי של הנפש שלנו, הרגיש, הקונפליקטי, המלא גוונים, לא יכול להיות נוכח. בפועל זה עולם שאין בו שירה. אנחנו חיים בעולם הכי תכליתי ותפקודי. ללורקה יש מושג - 'עובדה פואטית'. העולם שלנו לא מורכב מעובדות פואטיות. אין מקום לקונפליקטים האלה שהשירה מסוגלת להם – להתגעגע למתעלל, לשנוא תינוק – כי לא חלה עליה עובדת ההוכחה בעולם המעשים, התקניים או הלא תקניים. בדיוק שם היא גואלת".

     

    תסריט ללא תסריט

    התקציב שבמסגרתו פעלו גולדברג ומישורי היה מצומצם מאוד ומלבד שתי הדמויות הראשיות, הסרט לא כלל שחקנים מקצועיים. אך זה לא הדבר הלא שגרתי היחיד ביצירה הזו. "שתי השחקניות קיבלו דף דמות, ביוגרפיה והנחיה פסיכולוגית. לא היה תסריט במובן המקובל, אבל תסריט זה לא רק מילים. זה תוכן והכוונה. היה מבנה מאוד מהודק".

     

    בין ההנחיות שמישורי העבירה לשתי השחקניות עמד סיפור בשם "עובדה פולטת", שיפתח את ספר שיריה הבא, "אישה נשואה ושירים בודדים" ("כי הוא אוסף את כל השירים שנכתבו בנפרד, לצד משמעת העבודה הסדורה שבה נוצרו שני הספרים האחרונים, Thinkerbell ו'הבוהמה הביתית'"). הטקסט, שממוקם על קו התפר שבין פרוזה לשירה, חוזר לדיכאון שלאחר לידה שחוותה מישורי. אל הסיפור הזה, היא צירפה לסרייה הנחיה טקסטואלית שבמסגרתה כתבה בין השאר: "יש בך כעס, על העולם - איך לא סיפרו לך שזה כל כך קשה? את כועסת עליו נורא בתוכך: איך הוא עשה לך את זה (עשה לך תינוקת) והשאיר אותך לבד? כלומר, כמו כל בעל רגיל, התינוקת היא לא המשך של הגוף שלו והאחריות היא עלייך".

     

    לצד האימהות גם השירה כאמור, מרכזית ביצירה. בין התייחסויות שונות לספרות, בהן מאמרו הקאנוני של רולאן בארת "מות המחבר", שמהדהד לאורכה של היצירה – כשלני חושפת לראשונה את שיריה לאדם אחר ומביאה את כתב היד שלה לעורך ספרותי, מפציע על המסך לפתע חוקר הספרות ועורך הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרופסור עוזי שביט - העורך של מישורי עצמה. "עוזי שביט זה בן גוריון של השירה", היא אומרת בהתרגשות. "זה שמורת טבע. לא יהיה יותר. אני מאוד שמחה שהסרט גם הנציח את הסצנה שמביאים כתב יד לעורך, עם כל מה שכרוך בזה".

     

    להוציא את השיר מהתלבושת האחידה

    הציבור הרחב בארץ כנראה עוד מזהה את מישורי בעיקר מהופעתה בתחילת שנות האלפיים בתוכנית "רק בישראל". היא הקריאה אז את "הלהיט" (כך היא מכנה את השיר בחיוך) שנפתח כך: "תמיד יש מישהו בבית. / תמיד יש מישהו בבית. / תמיד יש מישהו בבית. / - יעקב? / - יעקב? / - יעקב?".

     

    בתוך הפרפורמנס שמלווה את שירתה, היא מזוהה מאוד גם עם מה שמכונה במילותיה, "יצירת מתקנים של משמעות" – מחקר שירי ויזואלי, כשמילות השירים מסודרות כדימויים על הדף, או מאורגנות בקבצים המורכבים מפרגמנטים של שירה. ויש משמעות רבה לאופן שבו הם מונחים ומתחברים במסגרת הספר.

     

    "מאוד אהבתי ראפ אז", היא נזכרת כשהאפיזודה מ"רק בישראל" עולה במהלך השיחה. "מה שמצא חן בעיניי זה הרוח המרדנית, הדיבור בקצב והחזרות. אבל אני לא שמה הכל על פני השטח. ב'תמיד יש מישהו בבית', המחשבה הייתה כמה אחסיר מזה וזה עדיין יהיה שיר. כמו שנגר מכין שולחן בסיסי עם ארבע רגליים, אני יודעת לעשות את השיר הבסיסי. מה שקורה בפועל זה שהשם הפרטי מקבל מעמד של משהו גנרי. לכן זה גם כל כך הצליח בתור פרודיה. חשבתי: אם השיר הוא לא בתלבושת אחידה, הוא לא מנוקד, הוא לא בשפה גבוהה – מה נשאר? הייתי עסוקה כל הזמן בלהשאיר את השיר בחיים".

     

    "הכל מאוד מבוזר. הפנתיאון התפזר לרסיסים". נעם פרתום (צילום: דני נוימן) (צילום: דני נוימן)
    "הכל מאוד מבוזר. הפנתיאון התפזר לרסיסים". נעם פרתום(צילום: דני נוימן)

    סוג הכתיבה שפרתום היא אחת מנציגותיה מותירה את השירה בחיים?

    "יש לי מצד אחד המון הזדהות עם הקו הזה, כי הפעלתי ממדים משניים למילה בצורה דומה, ומצד שני המרחק כל כך גדול. לדחיסות של המילים אין משמעות. יש משהו מאוד פרוס, מדולל. האינפורמציה מכודררת על העמוד".

     

    והביקורת של ויזן?

    "ביקורת היא לא מילה נרדפת לקטילה. יש המון דברים לומר גם בלי לגרש במטאטא כמו שמש בית כנסת את כל מי שלא בא בזמן לתפילה. יש הרבה דברים לומר מסביב

     לטקסט, על טקסט. למה לגרש? מאיזו רחבה אתה מגרש ומי? הכל היום בכל מקרה נורא מבוזר. הפנתיאון התפזר והתחלק לרסיסים. כל ינוקא מפרסם שירים. זה בגדר הטרדה אקולוגית. מהבחינה הזו אני חושבת שהוא העלה דברים עקרוניים מעניינים, אבל שזה נעשה באופן בעייתי מאוד. אני חושבת שהוא אמון על מסורת שהיא מלכתחילה קטלנית. הוא רואה את תפקידו כמישהו מאוד רציני, שרוצה למשטר ולכוון את התנועות בתוך שדה הספרות. הגל הזה מזמין דיון מאוד עקרוני, אבל נעם היא לא המלכה שלו. היא האובייקט המזדמן שלו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אפרת מישורי על ההשראה לסרטה "מות המשוררת""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: בר גורדון
    אפרת מישורי. "הרגשתי אימא נורא חלולה"
    צילום: בר גורדון
    7 לילות
    מומלצים