שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הנשים שעובדות באתרי בניה, במוסכים - וגם בזבל
    לא לגברים בלבד: שרה-לי עובדת בבניין בגלל הבטון, אלה הפכה למכונאית כי הקשיבה לגוף שלה, סימה נוהגת באוטובוס בגלל האהבה להגה, ורווחה מזמינה את כולן לעבוד בזבל כמוה. הכירו את הנשים שעובדות מהלב, ועם הידיים

     

     

    ישנם מקצועות בשוק העבודה שנשים רבות בוחרות להתרחק מהם, אבל אין מקצועות שאותם נשים לא יכולות לבצע. יצאנו לצפות בארבע נשים מעוררות השראה, שעובדות במה שהן אוהבות.

      

    סימה, שרה, רווחה ואלה. חזקות בעבודה ()
    סימה, שרה, רווחה ואלה. חזקות בעבודה

     

    "יש הרבה נשים שרוצות משהו אחר"

    שרה-לי (31), עלתה לארץ מהולנד לבדה בגיל 15, והיום היא עובדת בבניין, בחברת ארטן בטונדה שמתמחה בציפויי בטון. "נכנסתי לעבודה הזאת מתוך רצון להגיע לחומרים בשביל האומנות שלי", היא מספרת. "רציתי ללמוד חומרים חדשים, ממש כמו שהולכים ללמוד אמנות או עיצוב".

     

    "התחלתי בלהיות שוליה של אמן מקומי מדהים, שעושה ספסלים ממחזור של צמיגים עם ציפויים של בטון, ומעל זה פסיפס. הוא לימד אותי על החומר עצמו, משם התפתחה האהבה לבטון, ואז חיפשתי איפה אני יכולה להתפתח בתחום. חברים שלי הפנו אותי למישהי שרצתה לבנות בית וחיפשה עזרה, וככה התגלגלתי מפה לאוזן. באתרי בנייה עצמם פגשתי קבלנים. וככל שחיפשתי יותר ודיברתי יותר על העבודה, ככה גם הגיעה יותר עבודה".

     

    לשרה-לי מאוד חשוב שוויון בין המינים, ובמיוחד חשוב לה לשבור את תקרת הזכוכית שנשים מרגישות שיש מעליהן. "הרבה פעמים כשבנות רואות אותי עובדת באתר בנייה עם הסרבל והכל, הן אומרות לי 'איזה כיף לך, אני גם רוצה לעבוד בזה', ואני שואלת אותן 'מה עוצר אתכן?'. אני לא יודעת למה בישראל השתרשה התפיסה הזאת שגברים צריכים לעשות עבודות קשות ופיזיות, ונשים לא. זה מטופש שעבודות בנייה 'שייכות' לגברים ועבודות ניקיון 'שייכות' לנשים.

      

    שרה-לי מספרת כי היא מקבלת תגובות רבות על כך שהיא "אישה באתר בנייה" - לרוב טובות. "המעמד של האישה נתפס כ'לא חזק', כאילו אישה היא עדינה והיא צריכה רק לשים לב לניראות ולילדים, ולהיות בבית. יש נשים שבוחרות בזה, וזה בסדר. יש גם הרבה נשים שרוצות משהו אחר ולא יודעות איך בכלל לגשת לזה. זה לא תחום רק לגברים, זה תחום לכולם".

     

    שרה-לי מעודדת נשים נוספות לעבוד בתחום והקימה את קבוצת הפייסבוק "הבונות החופשיות", שמטרתה "לחבר בין הבנות היוצרות בתחומי הבנייה וכל העבודת הכפיים בארץ, לקטר על שוביניזם בעבודת הללו בתרבות הנוכחית בארץ ולמצוא אחת את השנייה לעבודות משותפות".

     

    "אני רואה דברים בעבודה הזאת שלא חשבתי שאראה"

    רווחה יוספי (53), היא אם לשלוש בנות וסבתא לשישה נכדים, והיא גם האישה היחידה שעובדת באגף התברואה של עיריית תל אביב כעובדת זבל.

     

    ומה המשמעות של להיות "עובדת זבל"? פשוטו כמשמעו – יוספי קמה מוקדם בבוקר, לובשת סרבל עבודה, עולה על הסולם המפורסם שבירכתי המשאית, ומפנה את הפחים הגדולים אל תוך המכולה.

     

    יוספי התחילה בתור ספרית. הייתה לה מספרה בתל אביב, אותה תפעלה 3 שנים. לאחר שסגרה את המספרה, עברה לעבוד כאם בית בביה"ס לחינוך מיוחד בעיר. משם היא הגיעה לעבוד בעיריית תל אביב בתור עוזרת אב בית בבתי ספר בתל אביב. אחרי כמה שנים היא ביקשה לעבור לתחום אחר בעירייה, והגיעה לאגף התברואה לעבוד בתור מדבירה מטעם העירייה.

     

    יוספי עבדה כמדבירה במשך ארבע שנים, ואז עברה לעבוד במשאית גזם, אך לא כנהגת. כלומר, בעוד שהנהג היה אחראי פשוט לנהוג, היא הייתה אחראית להפעיל את המנוף שאוסף את הגזם מהרחובות וזורק אותו למכולה שעל המשאית. אחרי שנתיים בהן עבדה באיסוף גזם, היא עברה לעבוד באיסוף זבל, ועושה זאת בחמש השנים האחרונות.

     

     

    יוספי מספרת שהמשכורת טובה והתנאים טובים: היא מתחילה את יומה בסביבות 4 בבוקר ומסיימת בסביבות 9-10, "אחרי העבודה אני מתפנה להיות סבתא במשרה מלאה".

     

    עבור יוספי, העבודה בזבל אינה בושה. רחוק מכך. "גם בעלי, שהוא בעצמו עובד עירייה, גם הילדות שלי, גם הנכדים שלי, כולם. אין אחד שלא מפרגן לי. אפילו להיפך, אנשים מחפשים לעבוד בזבל! כי היום זה לא כמו שהיה פעם, שאנשים התביישו. היום אנשים רוצים לעבוד בזה, בגלל התנאים! אני יכולה לספר לך אפילו שיש לי חבר שעובד באיסוף זבל, והוא בכלל סטודנט שנה רביעית למשפטים".

     

    "גברים שמחים למצוא אישה שמבינה במכוניות"

    אלה רמברנד (37), עובדת כמוסכניקית מזה תשע שנים. במוסך הנוכחי, "הילוך שישי טויוטה" בתל אביב, היא עובדת כבר שנתיים. אחרי הצבא למדה הנדסאות מכונות עם התמחות במכטרוניקה, אך רוב המשרות שהציעו לה בתחום הזה היו חצי פקידותיות, ורמברנד רצתה משרה בה תוכל לעבוד עם הידיים.

     

    רמברנד החליטה להתחיל קורס מכונאות רכב של שירות התעסוקה שנמשך תשעה חודשים, וגילתה שזה בדיוק מה שחיפשה. "להזיז את הגוף, לעבוד בחוץ, זה מה שעושה לי טוב. אז כמו כל אישה, למדתי להקשיב לגוף שלי", היא מספרת. מאז היא גם הוציאה הסמכה לניהול מוסך ומכונאות.

     

     

    בקורס בלשכת התעסוקה היא הייתה האישה היחידה בקבוצה של 11-12 גברים. "רובם הגיבו לזה בסדר", היא אומרת, אך במהלך העבודה נתקלה בלקוחות שלא רצו שתתקן להם את הרכב. ובמקרים כאלה, כאשר לא קיבלה גיבוי מהמנהלים, העדיפה לעזוב את המוסך.

     

    רמברנד מספרת שכאשר קיבלה גיבוי מהמנהלים, הדבר דרבן אותה לעשות עבודה טובה אף יותר. לגבי הזוגיות מספרת רמברנד כי מצאה בן זוג שמפרגן לה ולמקצוע שלה מאוד. "גברים דווקא שמחים למצוא אישה שמבינה במכוניות", היא אומרת.

     

    "אנשים היו משתגעים"

    סימה בכר היא נהגת קו 19 בחברת "דן" (מסלול ראשל"צ-ת"א), ואמא לשלושה ילדים. היא לא מוכנה לספר כמה נכדים יש לה, "זה עין רעה, תרשמי שיש לי הרבה נכדים ברוך השם". בכר התחילה את הקריירה שלה כנהגת לפני 34 שנה, בגלל האהבה הגדולה לנהיגה. יש לה רישיונות לכמעט כל סוג רכב: אוטו רגיל, אופנוע, אוטובוס, אמבולנס.

     

     

    כשרק התחילה, סימה הייתה אחת מהנהגות היחידות בארץ, ממש חלוצה בתחום. היא אומרת שבהתחלה אנשים היו המומים לעלות על האוטובוס ולראות נהגת, ולא רק נהגת אישה – אלא צעירה כל כך! "זה היה לפני 34 שנה, נראיתי תינוקת, אנשים היו משתגעים!", היא מספרת.

     

    בכר מספרת כי ילדיה מאוד אהבו את המקצוע של האם. "הייתי מושיבה אותם על הכיסא הקטן שהיה מצד ימין, פעם כשעוד היו אוטובוסים טרנטות, עם הילוכים."

     

    "תמיד חיפשתי אטרקציות. אהבתי ללמוד, לעבוד, לא התעצלתי, גם עם שלושת הילדים שגידלתי בבית". מספרת בכר ומדגישה כי מדובר בעבודה שיש בה גם קשר רגשי. "כשאתה עובד בקו קבוע אז אתה נקשר גם לאנשים". בכר מאוד אוהבת את העבודה שלה, ועד היום, אחרי 34 שנה, היא נהנית להיות נהגת אוטובוס. "רק בזכות האהבה למקצוע שרדתי. זו עבודה קשה".

     

     

     

     

     

     

      

     

     

     


    פורסם לראשונה 08/03/2018 07:23

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים