שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סוד השמירה על הרוח: להיות בתנועה מתמדת
    ההתמסדות היא סימן של הצלחה. אך בשלב מסוים המוסד ממשיך לעבוד מכוח האינרציה, והנקודה הפנימית אובדת. כך קרה לתנועת החסידות, וכך קרה גם לשני בתי המקדש. התורה מבקשת להתריע בפנינו על הסכנה הזו: לעסוק קודם כל בארון העדות, בנקודה הפנימית, ורק סביבה למקם את שאר כלי המשכן
    איך בונים בית? כאשר נשאל על כך פיטר-פן בספרו של ג'יימס מתיו ברי, תשובתו הייתה: "קודם כל כיסאות ומגן לאח, וסביבם בונים את כל היתר". זוהי כמובן דרך ילדותית להסתכל על הדברים. אנו המבוגרים יודעים שהדרך הנכונה היא לחפור יסודות, לבנות קירות, להתקין דלתות ורק לבסוף למלא את הבית בתוכן.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אך בפרשת השבוע, פקודי, מוקם המשכן (מלבד המבנה עצמו) מן הפנים החוצה. בראש ובראשונה שמים בקודש הקודשים את ארון העדות; לאחר מכן מביאים את השולחן, המנורה והמזבח הניצבים באהל מועד; אחר כך שמים מסך על פתח המשכן ובונים את מזבח העולה שבחצר והכיור שלידו - ורק לבסוף מקימים את קלעי החצר ושמים מסך על השער. במקום להתחיל במעטפת, אנו מתחילים בתוכן הפנימי ביותר, וממנו יוצאים החוצה.

     

    עוד על פרשת השבוע    (צילום ועריכה: ניר יוגב)

    עוד על פרשת השבוע    (צילום ועריכה: ניר יוגב)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    זהירות, התמסדות

    נראה שהתורה מבינה שהרגע המרגש והמרומם של בניית משכן, הוא גם אחד הרגעים המסוכנים ביותר לכל תנועה רוחנית. מתנועה של אדם אחד ששבר את פסלי תרח אביו באור-כשדים, הפכנו למשפחה וממנה לעם. השכינה שנגלתה עד כה ברעיונות והבטחות, נכנסת לתוך בניין גשמי עם טקסים ופרוצדורות.

     

    כך תיאר רבי יצחק מאיר מגור את הסכנה האורבת לחצר חסידית כשהיא מתמסדת: "כשנעשה אחד מנהיג הדור, ממילא מוכרח להיות כל הדברים הנצרכים לעניין ההנהגה. נצרך בית מדרש וחדרים ושלחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי, ואחד נעשה משמש, וכדומה כמה עניינים. אבל אחר כך בא הבעל דבר (השטן) וחוטף הנקודה הפנימית, ואת השאר משאיר שיסובב כמקום. ומאוד יש לחוש לזה שיבוא עת ויהיה הכול ממש באותו אופן כמו שהוא כעת, אבל הנקודה הפנימית תחסר".

     

    ההתמסדות, הצורך בבית מדרש וגבאים, הם סימן טוב, סימן של הצלחה. אך בשלב מסוים המוסד ממשיך לעבוד מכוח האינרציה, והנקודה הפנימית הולכת לאיבוד. כך קרה במידה רבה לתנועת החסידות, וכך, לצערנו, קרה גם לשני בתי המקדש.

     

    התורה מבקשת להתריע בפנינו על הסכנה הזו. להצביע על החובה לעסוק קודם כל בארון העדות, בנקודה הפנימית, ורק סביבה למקם את שאר כלי המשכן.

     

    ארון שמוכן לתזוזה

    מהו המפתח לעמידה באתגר הזה? אולי הוא רמוז בתופעה מיוחדת המתקיימת בארון הברית. בכל כלי המשכן ישנן טבעות שבתוכן היו מכניסים את ה"בדים" (אותם מוטות עץ מצופים זהב) כדי לשאתם ממקום למקום. גם לארון יש טבעות כאלו, אלא שבניגוד לכל שאר הכלים, הבדים היו צריכים להיות בתוך הטבעות כל הזמן, גם בזמן החניה: "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו".

     

    גם כאשר כלי המשכן היו במצב נייח, והטקסים הפכו לשגרה רוטינית, הארון שידר תמיד תנועה וחוסר מנוחה; נכונות בלתי-פוסקת לזוז ולהשתנות, שמעמידה אותנו בדריכות מתמדת, בהמתנה לפעם הבאה שבה יצביע על שינוי כיוון, ואחריו ינוע המשכן כולו.

     

    וזו אולי המשמעות העמוקה של פסוקי הסיום של ספר שמות: "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם". חיי המדבר הם חיים של מעקב מתמיד אחרי מצב הענן, ובדיקה יומיומית האם אנחנו עדיין נמצאים במקום הנכון. שיעור בעֵרנות ומוּדעות רוחנית שנמשך ארבעים שנה, בתקווה שמשהו ממנו ילווה את עם ישראל גם בתקופת ההתיישבות וההתמסדות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים