ביקורת סרט - "משאלת מוות": טראמפ יאהב את זה

מועד ההפצה המקורי של "משאלת מוות" (Death Wish) היה אמור להיות נובמבר 2017 אך הוא נדחה לתחילת מרץ 2018. לפי השמועות הסיבה לדחייה הייתה הטבח שהתרחש בלאס וגאס באוקטובר ובו נרצחו 58 אנשים ונפצעו 422. שבועיים לפני המועד החדש, זה שבו עלה הסרט, התרחש הטבח בתיכון סטונמן דאגלס בפארקלנד פלורידה.

כשהנשיא האמריקאי הוא שפוט של NRA (איגוד הרובאים האמריקני), הוא מעדיף להפנות אצבע מאשימה לתעשיית משחקי המחשב ולתעשיית הקולנוע. אבל טראמפ צריך להיזהר - שלא יעז, חס וחלילה, למתוח ביקורת על "משאלת מוות". ד"ר פול קרסי (ברוס וויליס) הוא גבר לבן שיוצא לרחובות ומטהר אותם באמצעות נשקו מהזוהמה האנושית. נראה כאילו הסרט נולד בחלומות הרטובים מדם של התורמים מה-NRA.

במקור היה זה ספר שנכתב ב-1972 על ידי בראין גרפילד. בשנות השבעים - עידן של שינויים חברתיים ופוליטיים דרמטיים - נעשה שימוש בדמות הויג'ילנטה כדי לגלם את החולי בחברה ("ג'ו", ג'ון ג. אבילדסן, 1970), המזור אליו ("הארי המזוהם", דון סיגל, 1971) או שילוב מורכב של השניים ("נהג מונית", מרטין סקורסזה, 1976).

ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:

מוטלים בספק

לאהוב את וינסנט

ליידי בירד

לילה בטירוף

בעיבוד הקולנועי הראשון ל"משאלת מוות" (מייקל וינר, 1974) צ'ארלס ברונסון היה ארכיטקט ניו יורקי שאשתו נרצחה ובתו הותקפה מינית. השמאלן שסירב להילחם בקוריאה מטעמי מצפון הפך לאימתם של הפושעים הקטנים. הסרט המקורי זכה לארבעה סרטי המשך (השניים הבאים עדיין בבימויו של וינר ובהפקת מנחם גולן ויורם גלובוס). בפרק החמישי (1994) צ'ארלס ברונסון היה כבר בן 73 ועדיין הותיר שובל נאה של גופות מאחוריו. האקדח של הפרק הראשון הפך למכונת ירייה, וברונסון קשישא השחיל עבריינים בצרורות.

סגנון משחק עצל, לא מעורב, לא משקיע ולא מתעניין

עם סיומה של הסדרה הראשונה החלה הספירה לאחור לקראת האתחול הבלתי נמנע. הראשון שהצהיר על כוונתו לעשות זאת היה סילבסטר סטאלון ב-2006. שש שנים מאוחר יותר ג'ו קרנהאן ("לחסל את האס") כתב תסריט והתכוון לביים. הוא הוחלף על ידי הרלדו נראנג'ו ("מיס בלה"), שהוחלף על ידי אהרון קשלס ונבות פפושדו, שהוחלפו על ידי איליי רות' ("הוסטל"). קרנהאן עדיין חתום על התסריט לסרט, שלבסוף צולם על אף הקפדתו להתכחש לו באופן חד משמעי. בהחלט ניתן להבין לליבו.

ניו יורק של שנות השבעים הוחלפה בשיקגו העכשווית. הארכיטקט הוחלף ברופא, לשם הדגשת האירוניה בין מי שמציל חיים ומי שמסיים אותם. ואולי אין זו אירוניה – כשקרסי לוקח חיים (גם של פושעים קטנים כמו גנבי רכב), הרי על פי ההיגיון של הסרט הוא מציל חיים. אם המורים האמריקנים אמורים להיות חמושים וחותרים למגע, אז למה לא הרופאים? הדימוי המופיע בסרט ובו מפוצל הפריים לכלי המנתח מול כדוריו של הנוקם, ממחיש שאלו ואלו הם כלי עבודה המשמשים את הגיבור.

הפנטזיה על השמאלן שרואה את האור קשורה למשבר הגבריות של הגבר הלבן. בחלקו הראשון של הסרט הרופא המשקיען מוצג במספר סיטואציות מול גברים (ובכללם אחיו הלווה ממנו כספים) שאינם נותנים לו את הכבוד המגיע לו – והוא לא מוחה. בית החולים מזמן אותו, והוא נוטש את המוצב המשפחתי, חשוף לפגיעתם של הפושעים. הנורא מכל מתרחש ואשתו לוסי (אליזבת שו) ובתו ג'ורדן (קמילה מורון) נפגעות. קרסי מבין כי משני השוטרים שאמורים ללכוד את הפושעים (דין נוריס וקימברלי אליז) לא תצמח הישועה. הוא לוקח אקדח של עבריין שהגיע פצוע לחדר המיון, ויוצא לתקן את העולם.

אפשר רק לדמיין איך היה מגיב אותו קהל שמתענג על הסרט אם צבע העור של הגיבור היה שונה

רות', שמעולם לא הפגין עודף טעם טוב וריסון, עיצב את "משאלת מוות" כסרט נטול מודעות לבעייתיות הקיצונית של מה שמוצג בו. הוא לא נועד לשרת דיון, אלא ליצור - עבור קהל מסוים - הנאה ממראה הצדק הנחרץ, אותו משית גבר לבן בקפוצ'ון על פושעים שחורים והיספאנים. אפשר רק לדמיין איך היה מגיב אותו קהל שמתענג על הסרט אם צבע העור של הגיבור היה שונה. לרגע אחד התהייה הזו מועלית באופן ישיר בסרט על ידי דמות של שדרן רדיו שחור, אבל זו אמירה חד פעמית בסרט שיש לו תשובות נחרצות לשאלות שהוא לא באמת מנסה לשאול.

רות' מזוהה עם סרטי אימה רווי עינויים וסאדיזם קיצוני. סרטו מתחיל מהמחוזות הקרובים יותר למיינסטריים (בעייתי ככול שהוא), אך מקטל לקטל מעלה את מינון האכזריות ואת מידת ההשתהות וההתענגות על מעשי העינוי. זהו המקום שאליו הסרט מנסה להביא את הצופים, והוא נלוז למדי.

לא ניתן להתייחס לחולשותיו של הסרט מבלי לגעת באחת המרכזיות שבהן – ברוס וויליס. הוא הפך לכוכב קולנוע בסדרת סרטי "מת לחיות" כאלטרנטיבה

 לשרירנים כבדי הפה של שנות השמונים. השטיק של הציניות המודעת לעצמה הלך ונשחק ככול שחלפו השנים, ונראה היה שוויליס ממשיך לשחק רק מכוח האינרציה הנתבעת על ידי חשבון הבנק. ב"משאלת מוות" הוא מסתפק במספר מצומצם של הבעות. אין זה משחק מינימליסטי של מי שהצליח ללטש לכדי שלמות כל הבעה והבעה. זוהי דוגמה לסגנון משחק עצל, לא מעורב, לא משקיע ולא מתעניין, של מי שמצליח להירדם מול המצלמה בעודו פולט שורות טקסט וגופו נע במרחב.