הצלילים הראשונים שנשמעו אי־פעם במכשיר הקומפקט דיסק הראשון שהיה לי, בגיל 16, היו של "איפה הילד". וליתר דיוק, של הסולו גיטרה שכל כך מאפיין את הפתיחה של "מישהו שומע אותי". בסוף השבוע האחרון, לא רוצה לגלות כמה שנים אחר כך, "איפה הילד" שוב מכים עם הצליל הכל כך מוכר, על במת פסטיבל "רוק פתאל" באילת. כן, חמי רודנר, אנחנו לגמרי שומעים אותך.

הנוסטלגיה המוזיקלית הזו היא המנוע והדלק מאחורי פסטיבל המוזיקה המצליח, שנערך זו השנה השישית בעיר הדרומית ביוזמת רשת מלונות פתאל. הליין־אפ מספק מנת התרגשות לכל שכבת גיל, ואין פלא שהאירוע עשה עומר אדם, כשהכרטיסים עפו תוך שעות ספורות. בני השלושים מגיעים כדי להתרפק על חמי והחברים, שמבינים בדיוק את המשחק ומעניקים לקהל הופעת להיטים, עם שגריר בודד מאלבומם האחרון. בני הארבעים, שהתארגנו על בייביסיטר וברחו דרומה, עושים אותו דבר עם "משינה". כשיובל בנאי עובר לשירים מהאלבום החדש "מתים שרים הולכים", הוא ממש מתנצל.

בני החמישים עפים על ריטה, היחידה שחורגת מכללי המשחק ומגישה את המופע "ניסים שקופים", על שלל שיריו החדשים. ואילו לבני ה־60 וה־70 מספק האירוע מענה כפול לצרכים הנוסטלגיים: הראשון הוא "דני, גידי וחברים", שמעלה על הבמה את רוב חברי להקת "כוורת", שמגישים לקהל מופע על טהרת השירה בציבור. השני הוא השואו של צביקה פיק, שסוגר את הפסטיבל עם אותה נוסחה. פיק, המלווה במאיה בוסקילה, יורה את "מרי לו", "הרקדן האוטומטי" ושאר התותחים. וכשהוא שר "הם היו האוהבים הצעירים", בוסקילה לא מצליחה להתאפק: "אתם כולכם צעירים!" היא צועקת לקהל, והכי צודקת. רק מוזיקה יכולה להחזיר אותך, בכל גיל, להרגיש שוב בן 16 לרגע.