שתף קטע נבחר

היציע הווירטואלי
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אורי קופר
    שיגעון גדלות / "הכל מקצועי"
    מכבי חיפה משחקת כמו קבוצה עם עליונות וכוח, אבל אין לה לא עליונות ולא כוח. התבנית המקצועית מתפרקת באותה צורה שנה אחר שנה, כמו כרוניקה ידועה מראש, ועונת 2017/18 היא הקיצונית מכולן

    דקה בודדה, בדיוק 60 שניות במהלך התבוסה בדרבי בשבוע שעבר, הדגימה את תמצית הבעיות המקצועיות שמלוות את מכבי חיפה כל כך הרבה שנים. לאורך כמעט כל אותה דקה הכדור היה בשליטה ירוקה. מסירה, ועוד מסירה, והכדור לא מגיע אפילו פעם אחת לכיוון הרחבה של ארנסטס שטקוס. בפרק הזמן הקצר הזה דווקא הפועל חיפה חטפה את הכדור פעמיים, ובשני המקרים, במהירות, מצא עצמו אלון תורג'מן לבד מול אוהד לויטה. בפעם השנייה האקס הירוק קבע 0:3.

     

    אין רק תשובה אחת לשאלה "מה הבעיה של מכבי חיפה?" הכשלים נמצאים על הדשא ומחוצה לו. הם כוללים לחץ מוגזם, רמת אימון, איכות קבלת החלטות, אופי של שחקנים ועוד. ברור שיש גם בעיה מנטלית: שחקנים יורדים ביכולתם ומאבדים מביטחונם ברגע שהם נוחתים בחיפה.

     

    בין ריבוי החוליים, ולמרות שבכל עונה שחקנים אחרים נכשלים ומאמנים אחרים מואשמים, ניתן לשים את האצבע על העניינים המקצועיים שמתעקשים לחזור על עצמם. על תבנית מקצועית שמתפרקת באותה צורה, שאפשר לומר שנובעת משיגעון גדלות. מחשבות שווא על עליונות וכוח.

     

    חיפה, הקבוצה בעלת השם הגדול, מחויבת לשלוט במשחק, לקבוע את הקצב. במועדון מרגישים בצורך הזה, לשחק כמו קבוצה דומיננטית, וגם היריבות מספקות לירוקים את התחושה הזו. אבל את השליטה, שמתבטאת בהנעת כדור אינסופית, בחיפה לא מצליחים להפוך למצבים איכותיים. הם לא מתמודדים עם צפיפות ההגנות. והתוצאה? המון מסירות חסרות תכלית, אחורה ולצדדים.

     

    הקריסה של מכבי חיפה    (צילום: אלי סגל)

    הקריסה של מכבי חיפה    (צילום: אלי סגל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הכשל בהתפתחות המשחק החיפאי לא נעצר כאן. הנעת הכדור הסתמית והניסיון (הלא יעיל) לשחק בסבלנות, לא מועילים להבקעת שער מוקדם, וזה מכניס את הקבוצה ללחץ. יותר ויותר שחקנים שוכחים את האחריות הטקטית, הקבוצה יוצאת להתקפות כשההגנה עומדת במיקום גבוה, ואז חיפה סופגת במתפרצת. כשהיא נקלעת לפיגור, כל התסמינים רק מתעצמים, וניסיונות הקאמבק כוללים בעיקר משחק עם ראש בקיר.

     

    נשמע מוכר, נכון? כל כך הרבה משחקים שהתנהלו כך, בדיוק בסדר הזה, ראו בחיפה בשבע השנים האחרונות. רנה מולנסטיין היה היחיד שניסה לשנות את התבנית הזו, אבל הפתרונות שהציג היו לא יעילים (על כך בהמשך). עוד שנה ועוד שנה – תחושה של דז'ה־וו. והעונה הנוכחית היא מיקרו־קוסמוס של כל השנים הקודמות. הקצנה שלהן, שדחקה את מכבי חיפה למקום שאינה מכירה כבר 30 שנה. קוראים לו פלייאוף תחתון.

     

    כדור שלג ירוק

    אותו סדר אירועים קבוע, כדור שלג אם תרצו, מתבטא בצורה חריפה במיוחד בעונת 2017/18. את ההקצנה אפשר לראות כמעט בכל פרמטר.

     

    חובת השליטה. למרות שמדובר בקבוצת תחתית, חיפה מחזיקה המון בכדור (57.4 אחוז). היא מדורגת שלישית בליגה אחרי מכבי ת"א ובאר שבע. מבין הקבוצות מחוץ לחמישייה הראשונה בטבלה, היא היחידה עם יותר מ-50 אחוז החזקה בכדור. עד כמה זה חסר תוחלת? הקבוצה של גיא לוזון/פרד רוטן מבקיעה שער על כל 30 דקות שבהן הכדור ברגלי השחקנים שלה. רק אשקלון (ראו טבלה) זקוקה ליותר דקות איתו כדי להבקיע.

     

     

    שחקנים לא מצליחים להפוך את השליטה לפעולה יצירתית (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    שחקנים לא מצליחים להפוך את השליטה לפעולה יצירתית(צילום: אורן אהרוני)

     

    חוסר יצירה. בהתקפה, שחקני מכבי חיפה מנצחים רק ב-42 אחוז מהעימותים שלהם עם שחקני יריב. זה יכול להיות ניסיון לעבור שחקן או עלייה לכדור גובה. מדובר באחוז ההצלחה הנמוך בליגה, יחד עם סכנין.

     

    שחקנים לא מצליחים להפוך את השליטה לפעולה יצירתית מוצלחת והתוצאה מהממת בקיצוניותה: כשחיפה מבקיעה, היא עושה את זה ממרחק ממוצע של 5.5 מטרים מהשער – הכי נמוך בליגה ובהפרש גדול (ראו תרשים). בית"ר ירושלים, למשל, כובשת בממוצע ממרחק של כמעט 14 מטר מהשער. מכבי ת"א ובאר שבע? בסביבות 9-10 מטרים. בחיפה, לעומתן, צריך להיכנס עם הכדור כמעט לתוך השער כדי להבקיע. אחרת אין גול.

     

    מסירות חסרות תכלית. עומרי גלזר, לא שוער עם משחק רגל מדהים, רושם 13 מסירות "לא התקפיות" במשחק, יותר מכל שוער בליגה. רמי גרשון ואליסון דוס־סנטוס הם שני הבלמים עם מספר המסירות הגבוה בליגה, 137 למשחק יחד, רובן אחד לשני.

     

    שימו לב למפת המסירות המצורפת, שמציגה את העמדה הממוצעת של השחקנים בדרבי שבו הודחו מהגביע. הקווים המחברים מייצגים את המסירות משחקן לשחקן. בכל מקרה ששניים שיתפו פעולה יותר מ-15 פעם במשחק – נמתח ביניהם קו. ככל שמספר המסירות ביניהם גדול יותר, כך הקו עבה יותר. בדרך זו נוהגות קבוצות ללמוד את הנעת הכדור של היריבה. גרשון ודוס סנטוס התמסרו ביניהם לא פחות מ־67 פעמים בדרבי הזה. פרט לשלומי אזולאי, אף שחקן מחוץ לרביעייה ההגנתית לא יצר חיבור חזק לשחקן אחר.

     

    צפו בראיון עם ואסילי    (צילום: אביהו שפירא ואלעד גרשגורן | עריכה: אביתר כהן)

    צפו בראיון עם ואסילי    (צילום: אביהו שפירא ואלעד גרשגורן | עריכה: אביתר כהן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מי שנראה מבודד מאוד במערך הזה הוא רועי קהת, שראוי להרחבה בנושא המסירות הלא משמעותיות. מתוך 50 כדורים שהוא מוסר בממוצע למשחק, רק אחד וחצי נשלח לתוך רחבה. שלושה אחוזים בלבד מהמסירות שלו, הכי מעט מבין הקשרים המרכזיים וההתקפיים בליגה.

     

    קושי לכבוש מוקדם. זה קורה כי הנעת הכדור המסורבלת אינה אפקטיבית. חיפה היא הקבוצה היחידה שלא הבקיעה אפילו שער אחד ברבע השעה הראשונה של משחקיה העונה. בחצי השעה הראשונה יש לה שלושה שערים בלבד. גם כאן, היא אחרונה בליגה.

     

    חשופים למתפרצות. הזמן עובר, הלחץ מתגבר וגורם לשחקנים לצאת קדימה, לאבד את הסדר ולאפשר ליריב התקפות מהירות. התוצאה: חיפה ספגה 13 שערים במתפרצת, הכי הרבה בליגה.

     

    ראש בקיר. אחרי שחיפה סופגת, היריבה מצופפת עוד יותר – וכל הבעיות רק מתעצמות. הפתרון, הלא יעיל בדרך כלל, הוא הגבהות. כן, חיפה מרימה הכי הרבה כדורים סתמיים בליגה. שימו לב לדירוג השחקנים המגביהים: שני הראשונים, ארנסט מאבוקה וסינטיהו סלליך, לובשים ירוק. מאבוקה לבדו מגביה כמו כל בית"ר ירושלים. וכך, עם ראש בקיר, עוד מעט חולפת שנה מאז חיפה הצליחה לעשות קאמבק ולהפוך פיגור לניצחון.

     

    האתגר של אלאך

    יש כמובן בעיות נוספות, כמו חוסר יכולת לכבוש ממצבים נייחים (שוב, חיפה אחרונה בליגה), אבל התבנית שדיברנו עליה היא הבסיס.

     

    מולנסטיין, כאמור, היה היחיד שממש ניסה לשבור אותה, לוותר על הכדור ועל המסירות הקצרות, אבל גם זה לא יכול להיות פתרון קבוע לטווח רחוק. הרי האוהדים מצפים למשחק אטרקטיבי ובעיקר דומיננטי. בליגה שלנו כמעט כל הקבוצות לא רוצות את הכדור, והן ימשיכו לתת אותו לחיפה גם בעונה הבאה, בכל משחק, בתקווה שהיא תמשיך לחזור על אותן הטעויות.

     

    היחיד שניסה לשבור את התבנית. מולנסטיין (צילום: ראובן כהן) (צילום: ראובן כהן)
    היחיד שניסה לשבור את התבנית. מולנסטיין(צילום: ראובן כהן)

     

    המינוי של גיא לוזון היה לא מתאים בצורה קיצונית. הוא תמיד האמין בכדורגל "לא דומיננטי", וגם הסגל שבנה לא היה הולם לסגנון משחק כזה. המסקנות צריכות להיות מינוי מאמן עם ניסיון מוצלח בקבוצה שולטת (לרוטן יש כזה) וכמובן שחקנים שמתאימים לרעיון הזה וגם אחד לשני.

     

    בחלק האחורי צריך שוער עם משחק רגל סביר ולפחות בלם אחד שיכול להתקדם עם הכדור ו/או להעביר מסירה מדויקת לחלק ההתקפי. גרשון ודוס־סנטוס אינם כאלה. הולמר איולפסון, שהגיע בעונה שעברה בכסף גדול, הוא דוגמה קלאסית לבחירה שגויה. בלם שהיתרונות שלו, פיזיות ומשחק ראש, לא מתאימים לצרכים של הקבוצה.

     

    המינוי שלו לא היה מתאים בצורה קיצונית. לוזון (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
    המינוי שלו לא היה מתאים בצורה קיצונית. לוזון(צילום: אורן אהרוני)

     

    ניקיטה רוקאביציה, החלוץ המוביל העונה, פחות מתאים לקבוצה שחיפה צריכה להיות. היא זקוקה לשחקנים יצירתיים באגפים, כמו סלליך, שיכולים להיכנס למרכז ולעזור לקישור. הקשרים צריכים להניע כדור

     במהירות וביעילות. לקהת תנועה נפלאה ללא כדור, אבל מה היא עוזרת אם הוא לא תורם בהתקדמות הכדור לאזור מסוכן?

     

    בנושא הזה ייבחן המנהל המקצועי. מו אלאך הוא זה שצריך ללמוד לעומק את שבע השנים האחרונות, להבין את המכנה המשותף בין העונות ולבחור שחקנים שיתאימו למצבים שאיתם הקבוצה לא מצליחה להתמודד בכל פעם מחדש. זה לא יגיע במכה, פתרון קסם אין, אבל כדי להוציא את העגלה מהבוץ צריך להבין קודם מה הבעיה.


    פורסם לראשונה 14/03/2018 08:13

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שיגעון גדלות / "הכל מקצועי""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אריה מליניאק
    ברינג ברינג
    מומלצים