שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תתבלבלו, המתבגרים שלכם צריכים אתכם
    לגדל בני נוער בבית זה מורכב. עם ההורמונים שלהם, מצבי הרוח והעלבונות. אבל בסופו של דבר הם בסך הכל ילדים שצריכים שנהיה שם בשבילם, גם אם הם כבר עברו אותנו בגובה

    טריקה ראשונה. דלת הכניסה. טריקה שנייה. דלת החדר. טריקה שלישית. דלת השירותים. מה שלומך? מה העניינים? איך היה בבית הספר? טריקה רביעית. בום.

     

    לפעמים נדמה לנו שכל מה שהמתבגרים שלנו רוצים זה רק שנעזוב אותם בשקט. שלא נחפור להם. שלא נשאל אותם. שלא ננדנד להם. וחס וחלילה, שלא נחבק אותם, כי זה פדיחה, מביך, מעיק, אמא תעזבי אותי כבר. לפעמים נדמה לנו שאנחנו מיותרים, מפריעים, מטרידים, סתומים, זקנים מדי, שהם ממש, אבל ממש, לא צריכים אותנו. מה להם ולנו. אנחנו והם כבר מזמן לא.

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

     

    לא סופרים אותנו (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לא סופרים אותנו(צילום: shutterstock)

     

    הם גדלו. צמחו. התפתחו. השתנו. התרחקו. בנו לעצמם עולם משלהם. חיים שאנחנו לא באמת מכירים. ומה אנחנו כבר מבינים בהם. בדרך כלל, הם כועסים. זועפים. חסרי מנוחה. זזים במהירות. מדברים במהירות. חושבים במהירות. או שזה אנחנו שכל כך איטיים?

     

    הם לא שמים עלינו, הם לא שומעים אותנו, הם קוברים את עצמם בתוך הספה, מצחיקים את עצמם עם הסרטונים הללו ומתכתבים במרץ בקבוצות הוואטסאפ, ולפתע פתאום מזנקים לעבר הדלת, תביאי לי כסף, אני אחזור יותר מאוחר, ביי.

     

    טריקה חמישית. או שישית. כבר הפסקנו לספור. כבר התייאשנו. כבר אין משחקים ביחד. כבר אין שיחות נפש. כבר אין סיפור לפני השינה. כבר אין טיולים משפחתיים בשבת. הם שרועים להם מהבוקר בחדר עם המחשב, או עדיין לא התעוררו מהבילוי הלילי של אמש, ואולי הם לא לבד שם. ושלא נעז להפריע להם. גם ככה אין עם מי לדבר.

     

    הם אולי כבר גדלו - אבל הם עדיין הילדים שלנו

    לפעמים נדמה לנו שכל מה שהמתבגרים שלנו רוצים זה רק שנעזוב אותם בשקט. ואנחנו עוזבים אותם בשקט. אנחנו חושבים שצריך לתת להם ספייס. אבל האמת היא שאנחנו בודדים בלעדיהם. פעם, מזמן, חשבנו שכשהם יגדלו, נהיה חופשיים, נוכל לעשות כל מה שאנחנו רוצים, אבל עכשיו אנחנו מתגעגעים אליהם. מתגעגעים נורא. ולא מסוגלים להתקרב אליהם. אנחנו פוחדים שיהדפו אותנו מעליהם. זה כל כך מכאיב.

     

    הכאב הזה מצטבר בתוך הלב ומתפוצץ מדי פעם בצורת כעס, או צעקות, או מריבות על כלום. אחרי רבע שעה אנחנו מרגישים אשמים. אבל זה כבר מאוחר מדי. הם לא רוצים לשמוע מאיתנו. או שזה רק נדמה לנו שהם לא רוצים, כי אנחנו לא באמת רואים אותם. אנחנו לא באמת חווים את מה שקורה להם עמוק בפנים, עם כל ההורמונים האלה, והפחדים, והבלבול, והעומס הרגשי שמוחץ להם את הלב. הם עדיין צריכים אותנו מאוד. הם עדיין זקוקים לנו נואשות. הנוכחות שלנו עבורם היא קריטית. המבט. החיוך. הנתינה. התמיכה. החיבוק. ולפעמים גם הדמעות שזולגות. והבכי החנוק.

     

    הם פתאום באים אלינו. הם מתרפקים לפתע. הם בוכים. הם עצובים. הם נפתחים. אנחנו צריכים להכניס את הבטן, לשחרר את האוויר, לוותר על העלבון ולשמוע את שטף הדיבור שפורץ מתוכם, ולנחם, וללטף, ולאהוב. כי הם צעירים. כי הם ילדים. גם אם הם למעלה ממטר שבעים. או שמונים. הם עדיין רכים כל כך בפנים. פגיעים כל כך בתוכם. מבולבלים. מפוחדים. לא יודעים. זקוקים ליד מכוונת. לעצה נבונה. לאוזן קשבת. לחיבור הזה, הפלאי, בינינו לבינם, שנוצר ביום שבו נולדו, באו לאוויר העולם.

     

    אנחנו נושמים אותם כשהם ישנים. מהדקים את השמיכה. ואוהבים אותם כמו שלא אהבנו ולא נאהב עוד לעולם. הם יודעים את זה. הם מרגישים אותנו. הם הילדים שלנו. לנצח.

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים