האיש שמפגין מול הבית הלבן כבר 37 שנים
גם פיצוץ מוקש ברמאללה לא עצר את פיליפוס מלאקו-בלו, "המפגין הנצחי" של ארה"ב. כשהוא התחיל את המחאה רונלד רייגן היה נשיא. 37 שנים חלפו, והאוהל שלו עדיין שם: "אמשיך עד נשימתי האחרונה"
כשפיליפוס מלאקו-בלו התחיל להפגין מול הבית הלבן רונלד רייגן היה נשיא ארה"ב. 37 שנים וחמישה נשיאים עברו מאז - ופיליפוס עדיין שם. הוא מנהל מחאה שקטה באוהל שלו, שמוקף בשלטים בעד שלום וזכויות אדם ונגד תעשיית הגרעין.
פיליפוס אומר שהאוהל שלו מסמל את הזכות לחופש הביטוי, זכות שלדבריו עומדת במבחן בתקופת דונלד טראמפ. פיליפוס אומר שטראמפ גרם לשופטים בארה"ב "לעבוד קשה מאוד", בהתייחסות להכרעות המשפטיות על הצווים הנשיאותיים השנויים במחלוקת.
מלאקו-בלו לא רוצה שיתייחסו אליו כאטרקציה. "תמיד רציתי שזה יהיה המסר ולא אני", הוא אומר. "תשוחרר טיבט", כתוב על אחד השלטים באוהל שלו. "הסכם שלום עם צפון קוריאה", דורש שלט אחר. שלטים אחרים מתייחסים למדיניות הפנים האמריקנית, כמו הדאגה לגורלם של מאות אלפי "החולמים" – מהגרים בלתי חוקיים שהגיעו לארה"ב כילדים.
מלאקו-בלו, גבר בשנות ה-50 לחייו מקליפורניה, מגדיר את עצמו כאנרכיסט. הוא התחיל להפגין בשנות השבעים. הוא היה חבר בלהקת פאנק שהופיעה בוושינגטון, כשהגיע לראשונה לעזור באתר המחאה מול הבית הלבן. זה היה בקיץ של 1981. וויליאם תומאס וקונספסיון פצ'וטו התחילו את משמרת המחאה באותה שנה. תומאס מת ב-2009, פצ'וטו ב-2016.
בעשור הראשון שלו מול הבית הלבן מלאקו-בלו חילק את הזמן בין מחאה לפעילות עבור אמהה סלאסי, הבן הגולה של היילה סלאסי, השליט המנוח של אתיופיה. במסגרת עבודתו, שכללה הכנת דו"חות על זכויות אדם, מלאקו-בלו נפצע בפיצוץ מוקש ברמאללה ב-1987, שהותיר אותו נכה בכיסא גלגלים.
במשך שבע השנים האחרונות האוהל מול הבית הלבן הוא כל עולמו, ופיליפוס נמצא בו בין 90 למאה שעות בשבוע. שני פעילים, ניל קוזינס וקרייג תומפסון, שמחליפים אותו לפעמים במשמרות. מחאות במדרחוב מול הבית הלבן באות והולכות, אבל האוהל של מלאקו-בלו נשאר, גם בזכות ניצחונות בבתי משפט.
התשוקה של מלאקו-בלו לא נפגעה במשך השנים. "איך הם מעזים לקרוא לזה דמוקרטיה כשהממשלה היא לא ממשלה של העם שפועלת למען העם, אלא ממשלה למען אוליגרכים שנשלטת על ידי מעטים?", הוא תוהה, ומתלונן שהעשירים קונים השפעה פוליטית בארה"ב.
גם מי שחולק על הדעות שלו מעריך אותו. אריק מיק, מורה בן 47 מאוהיו שעובר במקום ומחשיב את עצמו לימני מפיליפוס, אומר: "אני חושב שאם שני אנשים יכולים לדבר ולהקשיב אחד לשני, גם אם יש להם השקפות עולם שונות, זה מה שעושה את המדינה שלנו נהדרת". מלאקו-בלו אומר שהוא ימשיך לדבר, ולהקשיב, כל עוד שמצבו הבריאותי יאפשר לו את זה. "כמה זמן אני אעשה את זה? אולי עד נשימתי האחרונה".
לפנייה לכתב/ת 
