שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כוח העל שלי זה נשים. בגברים אני לא מבינה
    רב־המכר "כותבת ומוחקת אהבה", שכמעט לא יצא לאור, הפך את ענת לב־אדלר, כתבת ועורכת ב"ידיעות אחרונות", למנטורית למשבר אמצע החיים ולהעצמה נשית, שחורשת את הארץ ומעודדת נשים לדבר את אשר על ליבן. ועכשיו היא אוחזת קולקציית קפסולה ברשת גולף, שעל פריטיה מודפסים משפטים מעוררים השראה ממשנתה. נא ללבוש ולשנן: "אותנטי זה השחור החדש"

    בלילה, כשהיא מסירה את האיפור בסופו של עוד יום ארוך, ענת לב־אדלר לא טופחת לעצמה על השכם, גם לא צובטת את עצמה כדי לוודא שכל מה שקרה לה בארבע השנים האחרונות אמיתי. "ברגעים האלה, הקצרים, שבהם זאת רק אני מול הראי, אני אומרת לעצמי, 'מתי תכתבי את הספר הבא, כשאת כל היום מתרוצצת בין העבודה להרצאות?'". הנימה אומנם נזפנית ויש בה יותר משמץ תוכחה, אבל לב־אדלר יודעת שזה יגיע, שמתישהו הספר הזה יפרוץ מתוכה.

     

    אז הרומן הבא, שבמרכזו תעמוד כנראה אביגיל ("אישה בת 50, כמוני, כי אני יודעת לספר רק את עצמי"), נמצא על הטו דו ליסט שלה לשנת 2018, אבל בינתיים אין לה רגע דל. מאז שספרה העלילתי הראשון "כותבת ומוחקת אהבה", שעוסק במשבר האישי והמקצועי שחווה אישה באמצע החיים, יצא לאור לפני כארבע שנים (ומכר עד כה למעלה מ־50 אלף עותקים), לב־אדלר, נשואה ואם לשניים, לא נחה. היא חתומה על יומני השראה לנשים, על מחברות השראה, על קלפי השראה ולפני כשבועיים הושקה ברשת גולף קולקציית קפסולה הכוללת חולצות, שמלות, כובעים, ארנקים ותיקים שעליהם מודפסים משפטי ההשראה שלה.

    ענת לב-אדלר. "הילדה העיראקית הפכה לסופרת" (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    ענת לב-אדלר. "הילדה העיראקית הפכה לסופרת"(צילום: יח"צ)
     

    בין לבין היא מוצאת זמן לענות לכל אלפי המיילים והודעות הטקסט ששולחות לה נשים שקראו את ספרה, שדמעו וצחקו בהרצאותיה, שמבקשות ממנה עצה טובה, וכל זה תוך שהיא עורכת את תחום הלייף סטייל בידיעות אחרונות (עמודים שבהם גם אני כותבת - ש.ג). "אני עדיין מתרגשת מזה. בכל בוקר כשאני מגיעה למערכת העיתון אני מתרגשת מזה שענת לב, הילדה העיראקית הקטנה מרמת־גן, הצליחה לגרום לזה שהחלום שלה מכיתה ב', להיות עיתונאית וסופרת, התגשם. זה מרגש אותי כשאני בדיי ג'וב שלי, וזה מרגש אותי בהרצאות שאני מוזמנת אליהן כל הזמן, וברור לי שזה קורה כי נצמדתי למהות שלי, למילה הכתובה".

     

    הטרנינג הלבן

    הרומן "כותבת ומוחקת אהבה" הגיע אחרי שכתבה עשרה ספרי מתנה מצליחים. "את הספר כתבתי כדי לא להשתגע. לא תיכננתי לכתוב ספר, בטח לא דמיינתי שהוא יצליח כפי שהוא הצליח. כתבתי כי הרגשתי שקופה בחיי שלי, הרגשתי שאני חולפת בהם בלי לחיות אותם. רציתי לקום בבוקר ולהיות אחת מהאמהות האלה שמגיעות לגן הילדים בטרנינג לבן, שמכירות את כל הילדים ויודעות מה מצב הזוגיות של הוריהם, שעושות הליכה ארוכה בפארק עם הכלב. מצאתי מפלט בכתיבה, שמאז ומתמיד שימשה עבורי כלי לעיבוד אובדנים, לריפוי. לא תיארתי לעצמי שהספר הזה יהפוך לקול של נשים בחתך גיל מסוים, שהוא יהיה קולן של נשים שהלכו לאיבוד בחיבור עם עצמן".

     

    אבל הדרך אל התהילה לא הייתה קצרה או פשוטה. "כשהבנתי שהסיפור הזה לא רק שלי ניגשתי עם כתב היד הראשוני, הבתולי, למי שהייתה אז העורכת הראשית בהוצאת ידיעות ספרים. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, ואמרה לי 'לא' נחרץ. זה היה ביום חמישי, ואת סוף השבוע שאחר כך אני זוכרת כגיהינום, בכי בלתי פוסק. אבל אני מאלה שכשרוצים להניע אותם לפעולה אומרים להם 'לא'. אחרי הבכי כתבתי מכתב להוצאה, כיתבתי גם את המנכ"ל, דובי אייכנוולד, ולמעשה הודעתי שאחפש לכתב היד בית אחר.

     

    "דובי חזר אליי מיד וביקש לקרוא את כתב היד. למחרת הוא התקשר ואמר לי, 'נצמיד לך עורכת, נעבוד על זה, וזה יהיה רב־מכר'. הסיפור הזה לימד אותי שאסור לוותר, שצריך להעז, אבל הוא גם שרט אותי. חודשים אחרי שהספר כבר היה רב־מכר עוד האמנתי שדובי הוציא אותו רק כי הוא ריחם עליי. רק כשהגיעו עוד ועוד פניות מנשים שאמרו לי, 'איך ידעת שככה בדיוק אני מרגישה?' ואחרי שהגעתי לספר זהב ופורסמו כמה ביקורות מעולות, נרגעתי".

     

    עד אז לב־אדלר הרצתה פה ושם בבתי ספר לתקשורת והופיעה בפני נשים, לצד ייננית מקצועית, במפגשים שנושאם היה נשים ויין. כאן נכנס הפייסבוק לתמונה ושינה את חייה. קהל הקוראות הפך לקהילה מחבקת, חמה, תומכת וצמאה לתוכן שהיא מספקת בלי הפסקה.

    מיה דגן בהשקת קולקציית הקפסולה החדשה של לב-אדלר (צילום: דנה קופל) (צילום: דנה קופל)
    מיה דגן בהשקת קולקציית הקפסולה החדשה של לב-אדלר(צילום: דנה קופל)
     

    רובנו מתייחסים לפייסבוק כאל בזבוז זמן, משהו שעושים כשלא מתחשק לעשות את מה שצריך.

    "אני לא מסכימה עם הקביעה הזאת. הנוכחות שלי בפייסבוק הניעה את כל שקרה לי מאז שהספר יצא. פתאום נשים פנו אליי ואחרי שהחמיאו על הספר ביקשו שאבוא להרצות. אני זוכרת שההזמנה הראשונה תפסה אותי לא מוכנה. התקשרתי לחברה ואמרתי לה, 'מה אני אעשה? הרי יש לי פחד קהל!', והיא עשתה לי שטיפת מוח שאסתדר. אבל חששתי, כי בהרצאות על היין הייתה איתי מומחית, וכאן הייתי אמורה לדבר על משבר אמצע החיים, ואני הרי לא פסיכולוגית. לקח לי קצת זמן להבין שהן לא רוצות אשת מקצוע, הן לא רוצות פסיכולוגית - הן רוצות אותי, בגובה העיניים, ואני שם כעין אישור לדבר, לשתף, לפתח שיחה. אני רק הקטליזטור. לכן זה לא משנה אם אני יודעת או לא להשיא עצות מקצועיות, כי אני יודעת לספר את הסיפור שלי".

     

    המחויבות של לב־אדלר לקהל שלה תמיד מרשימה ומעוררת השתאות. "בעיניי, זה חלק מהחוזה הלא כתוב בין סופר לקוראיו", היא מסבירה. "כשהמטרה שלנו ככותבים היא לגעת בליבם של הקוראים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשבת במגדל השן, אלא אם אנחנו עמוס עוז, דויד גרוסמן או צרויה שלו. אנשים מצפים לקשר עם הסופר שהוא מעבר לפרסונה הכותבת שלו, ופריצת המעגלים שלי התאפשרה כי הייתי נגישה, כי אני עדיין עונה לכולן, נפגשת ומקשיבה, מביעה את דעתי כשהן מבקשות, אבל לא מייעצת. בלי הפייסבוק לא היו ההרצאות.

     

    הפלטפורמה הזאת שירתה אותי לכל אורך הדרך, אפשרה לי להגיע לקהל ולגעת בו. לא הבנתי במושגים מתודיים מה אני עושה, פעלתי מתוך תחושות הבטן שלי. אבל הבנתי שהקוראות רוצות קשר, והפייסבוק מאפשר לי לקיים איתן את הקשר הזה. קהילת הקוראות רואה בי גורו, מנטורית למשבר אמצע החיים, כוהנת העצמה נשית. לפעמים אני מתעייפת מהמרוץ הזה, אבל אני לא מסוגלת לעצור. הן רוצות שאני אבוא לדבר איתן, אז מה, אני אגיד להן, 'לא?'"

     

    למה לא בעצם? מותר לך לנוח.

    "אבל כיף לי איתן".

     

    ואולי את גם קצת פוחדת שאם תגידי "לא", תחזרי להיות הילדה העיראקית הקטנה מרמת־גן?

    "אולי, אבל היא כמוני, מיד היא תכתוב את זה ותהפוך גם את זה לסיפור. אין ואקום".

     

    עם כל הכבוד לכוח הנשי, גם לגברים מגיע. למה את לא מנסה לפנות גם אליהם?

    "אני לא מבינה את הדבר הזה, גברים. לא מבינה את המנגנון, את הדינמיקה. תכניסי אותי לחדר עם 3,000 נשים ואני קורנת. תכניסי אותי לחדר עם מאה גברים ואני נבוכה. אני חוזרת להיות הילדה ההיא מרמת־גן שצריכה להיזכר אם היא הוציאה שפם. כוח־העל שלי זה נשים".

     

    טקסט וטקסטיל

    מצוידת בכוח־העל הזה היא רוכבת על הגל, עושה הכל מהבטן. בלי תוכנית, בלי תיווך או ייצוג, מגובה בעצותיהן של חברות טובות שאין לה מספיק זמן, היא מודה בצער, לפגוש פנים אל פנים. "הלכתי לסוכן ידוע, ניסיתי להסביר לו מה אני עושה, מה אני רוצה לעשות. הוא לא הבין אותי ונפרדנו כידידים. אז שאלתי את עצמי מה אני עושה ועניתי שאני מחברת מילים לנשים ונשים למילים, ולא משנה באיזו דרך החיבור נוצר. מילים הן חומר הגלם שלי, ואני ברורה לעצמי ולכן זה מצליח. זה גם אחד הדברים שאני אומרת לנשים שאני פוגשת: תמצאו את הסנטר שלכן ותלכו איתו. לא במקרה אחד המשפטים בקולקציה החדשה הוא 'אותנטי זה השחור החדש'. במיוחד היום, עם כל הסחות הדעת ומראית העין ברשתות החברתיות, חשוב מאוד להישאר בסנטר שלנו, לשמור על המהות".

     

    קולקציית הקפסולה של ענת לב־אדלר לגולף נושאת את הכותרת המלבבת, "תלבשי את מה שיש לך להגיד", וזה הכי מדויק שיכול להיות. "הרעיון לחולצות עם משפטי ההשראה נולד אחרי שקראתי מאמר על הקשר בין טקסט לטקסטיל, על פעולת הטווייה המשותפת לשניהם. הרגשתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. הצעתי את הרעיון ובגולף נדלקו על הלוגו שלי, שעיצבה בגאונות עדי דגן מסטודיו גורילות, זיהו את הפוטנציאל הוויזואלי שלו והתחלנו לרוץ. מתוך 150 משפטים שהצעתי נבחרו תשעה, הצבעים הם בשפה הגרפית שלי - אדום, שחור ולבן, וזה מתחבר גם למה שקורה בכל העולם וכמובן אצלנו, עם קמפיין MeToo#".

     

    יום האישה בגולף עם ענת לב אדלר

    יום האישה בגולף עם ענת לב אדלר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    תסבירי.

    "נשים משמיעות את קולן, נשים אומרות מה שיש להן להגיד. המחברות, הקלפים ומשפטי ההשראה על חולצות - כולם בעצם חיזוקים שאני מציעה לנשים, אישורים להיות מי שאנחנו ולעשות מה שבא לנו. אנחנו עדיין זקוקות לאישורים האלה, למרות שאנחנו במקום הכי שוויוני בהיסטוריה. יש עוד הרבה עבודה לעשות, אבל אנחנו במקום טוב והבנות והבנים שלנו גדלים לתוך זה. מבחינתם, לדבר על שוויון זה לא חתרני, זה מובן מאליו. כהורים, הצלחנו לשמחתי לטשטש תפיסות מעוותות, מפלות, שהיו פה הרבה מאוד שנים".

     

    לצד האושר הגדול מהתגובות לקולקציה, לב־אדלר מתכוננת ליום ההולדת ה־50 שלה. היא מתבוננת במספר העגול במבט חשדני בגלל שהיא לא אוהבת שינויים, גם לא הפתעות. "כרגע זו ארץ לא נודעת מבחינתי", היא מסבירה, "אני חוששת מהקן המתרוקן, מזה שאנחנו לא נהיים צעירים יותר, ומתנחמת בידיעה שאני היום הרבה יותר איתנה, חכמה וברורה לעצמי".

     

    אז מה היעדים לשנים הקרובות?

    "לפעמים מתחשק לי לפטר את היזמית שבי, לקחת קצת חופש מעצמי, להיות האמא ההיא עם הטרנינג הלבן, אולי אחליף אותו לאדום. אנחנו בריצה מטורפת, מנסים להדביק את הקצב שמכתיבה הטכנולוגיה, אבל הנפש האנושית לא בנויה לזה, היא זקוקה לרגיעה, לבהייה, ל־Being ולא רק ל־Doing. גם אני קורבן של המהירות הזאת, הרי במהות שלי אני רוצה לשבת מול האוקיינוס, לכתוב ספרים ושירים, לבהות. אבל עיסוקיי מאלצים אותי לרוץ כל הזמן ואני מפחדת לעצור".

     

    ממה את כל כך חוששת?

    "זה דחף כזה, שאני לא יכולה לשלוט בו. המשפט שהכי זכור לי מהילדות הוא המשפט שאמא שלי הייתה אומרת בכל פעם שהיא ראתה אותי בוהה. היא הייתה אומרת לי' 'למה את מבזבזת את הזמן? תעשי משהו, שבי לקרוא ספר'. ומאז אני כל הזמן עושה. למזלי אני גם נהנית מזה".

     

    הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כוח העל שלי זה נשים. בגברים אני לא מבינה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים