שובה של המכונה: על החדש של משינה

ועצמי, אם לשפוט על פי שני האלבומים של משינה שיצאו מאז שיבתה של הלהקה לפעילות, "רומנטיקה עתידנית" ו"יהלומים בשמיים", לא היה במיטבו. חוויית ההאזנה לאלבומים האלה הייתה מתסכלת. הקול היה קול משינה, עם כל הרכיבים הכל כך מוכרים ואהובים של הלהקה, אבל הידיים היו ידי אחר. קצת גמלוניות, בעיקר מתאמצות, מנסות להישמע כמו משינה של אז. להישען על המוטיבים המוכרים שהפכו אותה למפלצת תהילה. אבל אלו כבר לא עוברים את מבחן הזמן. משהו שקורה לכולנו (אם לחזור להשלכה האישית) - הניסיון להיאחז בנעורים, לשמר את ההרגלים הישנים ולא להכיר ביופי ובעומק שההתבגרות יכולה לספק, לצד השיער הלבן.

אולי זאת הסיבה שבגללה אני מרגיש שהמוטיב המרכזי ב"מתים שרים הולכים", האלבום החדש והכל כך יפה ומרגש של משינה – תיכף נגיע לזה – הוא הזמן החולף. מוטיב שמתקתק כמעט בכל אחד מעשרת שירי האלבום החדש. "לילה לא נרדם מריח את הים", יובל בנאי שר ב"משהו נשבר", "משהו בוער איך זה ייגמר. יורד למועדון במבט ראשון, כתובת על הקיר אתה כבר לא צעיר... אני מכיר אותה את אותה התחושה, לנסות לברוח מאמת חדשה". וככה זה נמשך. "כי הכל חולף, עם אף אחד לא מתחלף", הוא מוסיף בשיר היפה שחותם את האלבום, "הכל חולף עם הרוח מתעופף. הכל חולף אל תוך העומק נסחף, הכל חולף כחול אותנו מלטף".

המיצוי המוחלט של המוטיב הזה מגיע בשיר "אבק כוכבים", שנשמע כמו שיר פרידה של אנשי משינה מגיבורי ילדותם, אבל גם מעצמם. ממה שהיו פעם. "מרחבי הלילה היום שנולד, כוכב הלכת הולך ונכחד. דיויד בואי קאש וריד, ובנצח אין עתיד... חולם מול מבט של ירח, ער במקום אחר. הזמן נעלם ושוכח, ואז אהיה כמו כולם, אבק כוכבים".

מבוגרים חסרי מנוח. משינה(צילום: רון קדמי)

התחושה שעולה מתוך הטקסטים באלבום הזה היא השלמה עם הפוזיציה הנוכחית של חברי הלהקה בחיים. הרבה אחרי חמישים, כבר לא הלהקה הכי מגניבה במדינה, וגם לא זו שתצליח לשחזר את העבר המפואר שלה. אבל נדמה שדווקא ההשלמה הזו משחררת את בנאי, ברכה והחברים מהצורך המתמיד להוכיח לכל העולם שמשינה עדיין בועטת. והתוצאה היא, שזו היצירה הכי שלמה ומטלטלת שלהם מאז הפירוק. להזכירכם, עברו מאז למעלה מעשרים שנה.

זה מורגש בעיקר בשדה המוזיקלי. בנאי וברכה רקחו כאן מנגינות משכנעות מאוד, נטולות מאמץ, חלקן יפהפיות ממש. ברגע שהרגל ירדה מדוושת הדיסטורשן, יש פתאום הרבה יותר רוקנ'רול, במובן המהותי של המילה. זה של חוסר השקט, של הדרמה בין האקורדים, של ההפתעות בהפקה המוזיקלית. העיבודים שנעשו יחד עם טל רום, מחברים לא מעט אלקטרוניקה עם המוטיבים הבסיסיים של הלהקה – הגיטרות של ברכה, הבס הבשרני של בנסון וכו' – ומייצרים סאונד עכשווי, מעט קודר, שלא פוחד להיות תיאטרלי לפרקים. יובל בנאי רק הולך ומשתבח כזמר, והצליל הכללי של הלהקה נשמע מהודק ומחובר יותר מכל מה ששמענו מהם בעשרים השנים האחרונות.

הבונוס הוא כמה שירים שמתייחסים לאקטואליה ולוכדים את רוח התקופה כמו שרק משינה יכולה. היא מעולם לא הייתה להקה פוליטית, אבל בימיה היפים היא ידעה לצרוב לתוך משפט - טקסטואלי ומוזיקלי - הלך רוח של רגע שלם בזמן. וזה קורה גם פה, עם שירים כמו "השמיעו קול" המהדהד, שמשמיעה ראשונה מתבסס כקלאסיקה ("השמיעו קול ממגדל השעון, השמיעו קול שיכה בשיגעון. בשביל אלה שכבר מתים, התמימים והמעטים, לילדים ששם בוכים, לחברים שעוד מעט הולכים"), או "קשה לצאת מתל אביב" ("הם מספרים לנו שזו מלחמת העולם, אבל יש לזה במאי מאפרת וצלם"). טקסט שמזכיר לי עוד איכות חשובה, מימי הזוהר של משינה. לתת למאזינים ולמעריצים את התחושה הצינית והמחויכת של "ורק אני ואנוכי נורמלי מכולם". חי נכון, שפוי ומגניב, בניגוד לזרם המרכזי שנמצא עמוק בתוך מרוץ העכברים.

בזמן שכולם כולם נסעו רחוק, חברי מפלגת משינה נהגו לנסוע אל הים. ועושה רושם שהחברים הנוכחים יעלו סוף סוף שוב על קו חמש, כי משינה חזרה. והפעם באמת. חזרה כדי להוכיח שלא נורא לגדול. לצאת מהמחזור. חזרה כדי להראות – גם לי – שאפשר להיות מבוגרים חסרי מנוח.