שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    1,400 דפים צהובים בכתב יד: "לא חלמתי שאני אכתוב את זיכרונותיי בבית הכלא"
    בתא קטן בכלא מעשיהו עשה אהוד אולמרט את מה שדחה במשך שנים – כתב. "לפעמים ישבתי 12 שעות ביום", הוא מספר, "הכתיבה היא כמו לבה שפורצת מהגוף". כעת מתפרסם ספרו "בגוף ראשון", שקטעים נבחרים ממנו נחשפים היום ב"ידיעות אחרונות", אחרי דרך סבוכה שכללה 400 אלף מילים שהועברו למקלידה, מכשולי צנזורה – וחקירה במשרדי ההוצאה. כך נכתב ספרו של ראש הממשלה הראשון בישראל שישב מאחורי הסורגים

     

     

    "לא חלמתי שאכתוב את זיכרונותיי מהכלא"

    "לא חלמתי שאכתוב את זיכרונותיי מהכלא"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    היה זה לפני 20 שנה כשמו"ל "ידיעות ספרים", דובי איכנולד, החל בניסיונות להביא את אהוד אולמרט, תחילה כראש עיר, בהמשך כשר ולאחר מכן כראש ממשלה - לכתוב ספר אוטוביוגרפי. אבל היה זה דווקא בפרק השפל ביותר של חייו של אולמרט שהדברים הבשילו והגיע הרגע הנכון. "עכשיו אני הולך לכתוב לך את הספר שלך", הצהיר אולמרט רגע לפני כניסתו לכלא מעשיהו, שם, על כיסא פלסטיק רעוע בתא שחלק עם דני דנקנר ואורי שטרית, כתב אוטוביוגרפיה שלמה בכתב יד צפוף על פני 1,400 עמודים צהובים.

     

    כעת, עם פרסום הספר "בגוף ראשון", מספרים אולמרט ואיכנולד על השנים שהעבירו בהפקת הספר - אבל גם על החקירה המשטרתית והחרמת המחשבים במשרדי ההוצאה.

     

    "סמוך עליי, יהיה לך ספר מעולה"

    ראשית מסעו של "בגוף ראשון" בכיכר ספרא בירושלים לפני כ-20 שנים. אהוד אולמרט היה אז ראש העיר ירושלים ואני עליתי ללשכתו בניסיון לשכנעו להעלות על הכתב את חוויותיו כראש אחת הערים החשובות, המורכבות והמסקרנות בעולם. בפגישה ההיא הונחה אבן הפינה לספר שיצא לאור השבוע, אחרי מסע ארוך שאת פיתוליו אי אפשר היה לדמיין.

     

    המשכתי את הדיאלוג עם אהוד במעלה דרכו הפוליטית במשרד התמ"ת והוא לא מיהר אלא הבטיח: דובי, זה יגיע. אני לא הרפיתי מהניסיונות לשכנעו להתיישב והוא בשלו: אל תדאג, זה עוד יגיע.

     

    בעת כהונתו כראש ממשלה כבר לא הסתפקתי רק בגישוש ובתזכורות. נפגשתי איתו במעון ראש הממשלה בירושלים וניסיונות השכנוע הפכו עיקשים יותר. לחצתי עליו. "לפחות תכתוב ראשי פרקים. אנחנו בני אדם, הזיכרון האנושי מוגבל", התריתי בו. "ובבוא היום, לאחר סיום תפקידך, תגלה שהפרטים חמקו ממך לבלי שוב". "תאמין לי, דובי, שלא אשכח שום פרט. יהיה לך ספר מעולה. סמוך עליי", השיב. לא נותרה לי ברירה. סמכתי עליו.

    אהוד אולמרט ודובי איכנולד מסתכלים על הספר
    אהוד אולמרט ודובי איכנולד עם הספר "בגוף ראשון"(צילום: איציק בירן)

    ואז נחתה על אהוד מערבולת החקירות וההמלצות והשימועים והערעורים והערכאות והכרעות הדין. במהלך התקופה הזו נפגשנו ודיברנו וסיכמנו, אך ראשו היה במקום אחר. אהוד גייס את כל האנרגיות לקרב חייו, המלחמה על חפותו. הפניות הנפשית הנדרשת לכתיבת ספר לא נמצאה. הבנתי אותו אך לא ויתרתי. באחד הימים הצעתי שאחבר אותו עם אדם אחר, סופר צללים, בלשוננו. אך הוא סירב והסביר שכאשר יכתוב את הספר, הוא יכתוב אותו לגמרי לבד. המשכנו את פגישותינו ושוב מיששתי את הדופק לבדוק אם הגיעה השעה. אבל אהוד חזר ואמר: "כרגע אני לא שם, אבל אל תתייאש".

     

    הדפים הצהובים מהכלא שעוברים לרותי הקלדנית

    כך חלפו השנים והגיע מועד הכניסה לכלא מעשיהו. שבוע לפני, באתי למשרדו בתל אביב, לדבר איתו, לשאול לשלומו ולהיפרד. האווירה הייתה כבדה, עובדות המשרד לא הצליחו להסתיר את הדמעות. כולם היו מלאי עצב אך אהוד סירב לשדר אווירת נכאים. "זה לא פשוט, אבל זה יעבור. עכשיו אני הולך לכתוב לך את הספר שלך", הצהיר לאוזני אנשיו.

     

    בשבוע השלישי של פברואר 2016 הגיעה אליי שיחה בלתי מזוהה. "דובי, זה אהוד. כן, אני יכול לדבר חופשי וכן, אני כותב! אלי ימסור לך את הדפים ותדפיס לי", אמר מהטלפון הציבורי במעשיהו. מאותו רגע החלה שגרת העבודה: עו"ד אלי זהר מבקר את האסיר אהוד אולמרט בכלא מעשיהו מדי יום ראשון, ובצאתו מהכלא, קורא לי לבוא לאסוף את כתב היד שאותו אהוד כתב במהלך השבוע, על אותם דפים צהובים שלימים התפרסמו בתור "החומר הסודי". הדפים הצהובים עוברים לרותי הקלדנית, ובשבוע שלאחר מכן חוזר אלי זהר לכלא כשבידו כתב היד מוקלד ומודפס, ובתמורה מקבל חבילת דפים צהובים נוספת.

     

    בתחילת הדרך עוד ניסיתי להפעיל כל השפעה שהייתה בידי וביקשתי להכניס לתאו של אהוד מחשב, שישמש אך ורק כמכונת כתיבה, אך הוסבר לי בכל לשון אפשרית שלאף אסיר אין פריבילגיות כאלו והדבר הוא בניגוד לנהלים. הכללים נשמרו בקפידה וגם לא אושר לי לבקר את האסיר אהוד אולמרט.

    אהוד אולמרט (צילום: באדיבות דובי איכנולד)
    אהוד אולמרט(צילום: באדיבות דובי איכנולד)
     

    ספריו של אהוד אולמרט (צילום: איציק בירן)
    (צילום: איציק בירן)

    לאורך תקופת מאסרו, שבוע אחר שבוע, המשיכו עורכי דינו להעביר חומרים שכתב והדפים הצטברו בכמויות אדירות והגיעו ל-400 אלף מילה. פי ארבעה מכל ספר ממוצע. מילותיו של אהוד זרמו בשטף וללא מעצורים. הוא כתב מדם לבו, בתפאורה שנדמה שאף במאי לא יכול היה לדמיין: בתא קטנטן שאותו הוא חולק עם שני אסירים נוספים, חבריו דני דנקנר ואורי שטרית, יושב ראש ממשלת ישראל על כיסא פלסטיק, רכון על שולחן נמוך – וכותב.

     

    במיטתי בלילות אני קורא את הדפים הצהובים. את תיאוריו על תורנויות השטיפה והניקיון בכלא, התורנות לחיתוך הסלט, על דני הבשלן ועל הקנטינה לרכישת מוצרים, ועל אורי שרוקח מטעמים מפריטי מזון שמקבלים או קונים – ולצד אלה תיאור ביקור בבית הלבן, למשל.

     

    בסוף 2016, באחת מחופשותיו, אני אומר לאהוד שבכוונתי להעביר את כל 1,400 דפי הספר לצנזורה. הוא מביט בי בפליאה ושואל, "למה את הפרק על ילדותי בשוני או על שולה זקן צריך לתת לצנזורה?" ואני משיב לו: "אתה היית ראש ממשלה ואני רוצה שהם יבדקו הכול. הרי כשתסתיים מלאכת העריכה יהיו בידינו רק 500 עמודים ואני לא רוצה להתעכב. תן להם".

     

    לזכותו ייאמר שקיבל את עצתי וכך נכתב הספר "בגוף ראשון" והוא כולל כ-960 עמודים. גם עורך מנוסה כיהודה יערי לא יכול היה לקצץ. הכול מעניין. חלפו חודשיים וקיבלנו את הספר עם הערות הצנזורה.

     

    הטלפון מלהב 433: "אנחנו מחוץ למשרדים"

    במאי 2017 אני מתעורר לסערה תקשורתית: מסמכים מסווגים וסודיים נתפסו אצל עורך דינו של אולמרט שניסה להבריחם מהכלא. בבירור מידי שעשיתי, עלה כי המדובר בטקסט שיערי ערך – אהוד עבר עליו ועו"ד חנינא ברנדס אמור היה להעביר לנו אותו לאחר תיקונים. הייתי בטוח שהסערה תחלוף במהירות, אבל לא כך היה.

    במשרדו של דובי איכנולד (צילום: באדיבות דובי איכנולד)
    במשרדו של דובי איכנולד, עם העורך יהודה יערי(צילום: באדיבות דובי איכנולד)

    אולמרט ומנכ
    (צילום: איציק בירן)
      

    וכך, בבוקר אחד, הפכתי מאזרח שמנהל הוצאת ספרים – ליעד משטרתי. היה זה יום חמישי, ביוני. הייתי ברכבי, בדרכי לאירוע משפחתי טרגי, כשהתקשר אליי סנ"צ א' מלהב 433. "אנחנו מתחת למשרדי ההוצאה בבניין ידיעות אחרונות בראשל"צ, ורוצים לעלות לערוך חקירה בנושא אולמרט", אמר, והוסיף שאנשיו לבושים בבגדים אזרחיים והם מעדיפים להיכנס למשרד בלי לעורר תשומת לב מיוחדת, כדי למנוע דליפה תקשורתית. סיכמנו שמזכירתי תכניס אותם ואני אגיע כשעתיים מאוחר יותר. א' הבהיר לי כי אני מנוע מרגע זה מלדבר על החקירה, וכל דיבור יהיה בבחינת שיבוש חקירה.

     

    יידעתי את החוקר שאהוד אמור להתקשר אליי, אך א' פקד עליי שלא לענות, אהוד יבין. כשאהוד התקשר, אמרתי לו שקיבלתי הוראה שאסור לנו לדבר ולא הוספתי. הדממה המעיקה נשמעה ממרחק הקילומטרים שהפרידו בינינו.

     

    ביולי 2017 אהוד קיבל חנינה והשתחרר מהכלא, אך הבדיקה טרם הסתיימה ולא יכולנו להתקדם בעבודה. ב-31 לינואר 2018 כתבתי בפייסבוק שלי, בשעה טובה, הסאגה הגיעה לסיומה, הוחזרו לנו חומרי החקירה מהמשטרה – אותם דפים צהובים שאהוד שקד עליהם בלילותיו בכלא, שבו למערכת ההוצאה.

     

    אבן הפינה לספר "בגוף ראשון" הונחה בפגישה לפני 20 שנה. אף אחד לא יכול היה להעריך אז את המסע והתלאות שיעבור עד לצאתו לאור. אולמרט צדק אז כשאמר שלא ישכח דבר, ואני צדקתי כשסמכתי עליו. השבוע הוא יוצא לאור והוא חריף, מעמיק וחושפני יותר מרוב הספרים שקראתי בימי חיי.

     

    קטעים נבחרים מהספר מתפרסמים היום ב"ידיעות אחרונות", בגיליון הכפול של "7 ימים".

     

    לקריאת חלקים מהספר - לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים