איך כותבים ספר ב 22 שלבים
רצתי חצי מרתון
הוצאתי לאור ספר שכתבתי
בן ה 9 שלי הרים את הגרביים מהשטיח בסלון ושם אותם בסל כביסה.
אין פה דבר אחד נחות בחשיבותו מהאחר.
אלו השגים ששמתי לי כמטרה לפני שנה בערך. כל אחד בנפרד.
ת׳אמת, לא חשבתי שאף אחד מהדברים האלו יקרו. ידעתי שאני רוצה אבל לא הצלחתי לראות את הדרך למטרה. אבל הם קרו, פשוט כי….החיים התגלגלו לשם.
למשל כשעמדתי בסאבווי ברחוב Chambers בחורף 2015 כשבחוץ מינוס שבעת אלפים מעלות, הקטנה מרוחה בפוזת שינה בעגלה, האמצעי בודק מה הטעם של מעקה המדרגות והגדולה מרביצה סלפיז כאילו אין מחר, היה לי ברור שאני האמא הכי מסכנה בעולם ואני חייבת לספר על זה למישהו. וגם אני צריכה רשימה מכובדת של הפעלות שלא כוללות הליכה ברחוב בין ערימת שלג ושלושה הומלסים. (ראו פרק 1D על מה עושים בחורף בניו יורק, 3B פעילויות עם ילדים בעיר בספר המהמם ׳שבע שעות אחורה - מדריך לאוהבי ניו יורק׳ ….כן, קצת שיווק - מה רע?!).
למשל כשדיברתי ללמפות בישוב כפרי לא משנה מאיזה מוצא, אי שם בין גידולי השרון, וחוץ מלרקוד לצלילי ספוטיפיי הפיראטי (רק השבוע מגיע לישראל אינשאללה!) לא היו (ויש) אטרקציות מרננות, הצטרפתי לקבוצה ריצה, כי פשוט לא היה משהו אחר לעשות.
ולמשל, בעניין הגרביים….אין לי ממש מה להוסיף, משהו שכל אמא מייחלת לו (ממש אחרי מציאת בן או בת זוג נורמלים ולפני יכולת לזכור להביא בחזרה הביתה מבית הספר את הסווטשירט, אחרי שכבר השאיר שם 17 בערך), ואם הוא קורה אז רווח שלום על בני הבית.
אבל הפעם אני רוצה להתמקד באחד מהדברים. כתיבת ספר
כל מי שפגש אותי השבוע (יענו - הייתי איתו בפייס, בוואטסאפ, באס אמ אסים, באינסטוש, או אפילו בשיחת טלפון אמיתית) אמר לי שמה שעשיתי זה כמו לידה. ממש, כל אחד. לכל אורך כתיבת הספר או בכלל הכתיבה זאת האנלוגיה האחרונה שהייתי חושבת עליה. לידה. עם כל הכבוד ללידה - ויש הרבה כבוד (שתיים טבעיות, אחת קיסרית כשרופאה בת ה -12 סיפרה לי על הטיול אחרי צבא שלה לתאילנד…שהיא בדרך אליו אוטוטו), זה ממש לא כמו. זה יותר כמו….תנו לי לחשוב….אולי, כאילו כזה…לכתוב ספר.
השלבים הרלוונטים:
להסתכל על כל מה שכתבתי עד עכשיו ולהגיד what the fuck אני אמורה לעשות עם זה
לשבת עם חברה עם דמעות בעיניים ולהגיד what the fuck אני עושה עם החיים שלי
לרדת על קונטיינר של בן וחברו הטוב ג׳רי מרוחה על הספה במרתון האנטומיה של גריי
לגרד את עצמי עם שפכטל ולעשות גוגל ׳איך כותבים ספר׳
להתפלל למצוא אנשים טובים מאוד לשיסכימו לעבוד איתי על הפרויקט
לבדוק את מצב חשבון הבנק ולהחליט לוותר על תיק מרק ג׳ייקובז אחד העונה (אל דאגה, זה אחד מתוך שלושה…לא סוף העולם, נגיד)
לא לעשות כלום עד שאין לי את פינת העבודה האולטימטיבית של סופרת כמו בסרטים - שולחן ענתיקה, עם וזה עם ורד אחד, אל מול נוף הרים או עמק סוסים מושלם (בפועל יצא לי שולחן אוכל ישן, וזה שהחזיקה מעמד יום וחצי עד שצלחת המעופפת של הילדים פגעה בה וכרגע מפוזרים עליו שני בלוני יום הולדת לא מנופחים, חשבון בנק שאני מתעלמת ממנו, דובי שהכלב אכלועטיפת פלסטיק של just dance….ממש רומנטי ובול מה שדיימתי כשעשיתי אמבטיית קצף עם נרות…נכון, גם פה - בחלומות הלילה)
אוקי -ממש להתחיל לעבור על כל מה שכתבי וצילמתי ב5 שנים האחרונות (אלוהים פה הייתי ממש שמנה, מה חשבתי כשלבשתי את הגי׳נס גיזרה ישרה, ולמה השיער שלי נראה כמו אחרי סופת הוריקן או לפחות north eastern)
הרבה הלוך חזורים עם עורכת אחת מקסימה אבל קטלנית (במובן המקצועי של המילה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה לטובתי בין הדמעות מתחת לפוך)
לכתוב לכתוב לכתוב לכתוב עד כבר לא ראיתי ממטר והילדים אכלו פסטה ברוטב ברילה שבועיים
לצלם את כל העיר ב5 ימים (ולעשות עם הצלמת המוכשרת פרצוף של ׳אולי פה תשתמשי בעדשה הרחבה בגלל הרפלקציה של האור׳ כשמבחינתי היא יכלה לעשות את תרגיל עמיר פרץ עם המשקפת והעדשה ולא הייתי שמה לב)
לשבת עם מעצבים סוף ולא להאמין שמכל מה שכתבי הצליחו לעשות משהו כ״כ יפה (גם פה ניסיתי להשתמש בטרמינולגיה מקצועית לגבי הצ׳ופצ׳יק של הקומקום אבל הייתי שקופה לגמרי, אז פשוט הייתי יפה ושתקתי)
לריב עם כולם
עוד לכתוב
עוד לכתוב
לכתוב
למצוא את עצמי בבית דפוס עם ריח נפט וטרפנטין מסתכלת דרך לופות על אלוהים יודע מה
הרבה לא לישון
להחזיק ספר ביד
חלומות מתגשמים, אבל הדרך אליהם מפתיעה, מרגשת, מעייפת, לא ברורה, קשה, מלחיצה ואז כשמגיעים אליהם….יש קצת תחושה של ׳אז מה עכשיו׳.
אז שניה לפני שאני מגדירה מה הלאה, אמנם חלומות חלומות, אבל שניה, אני הולכת להרים את הגרביים מהשטיח בסלון כי חלומות לא ממלאים את הסל כביסה
ואת הספר המתוק שכולו על ניו יורק אפשר לרכוש כאן ממש : http://bit.ly/2HtLZ8C
