שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קורבנות הם ביטוי של אהבה
    "חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות - ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"

    הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.

     

    הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.  

     

     

    התפילה - בייחוד תפילות שחרית, מנחה ומוסף - תופסת את מקומם של קורבנות התמיד וקורבנות המוסף הקבועים; מי שלומד את דיני הקורבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם בעצמו, והנותן צדקה מקריב כביכול קורבן כספי, ומצהיר בכך שכל מה שיש לנו שייך בעצם לה׳.

     

    קורבנות ביהדות אינם דומים לדתות אחרות

    וכך, אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים, אך רובן מתבססות על ההנחה המפוקפקת שהקרבת הקורבן היא במהותה מעשה זהה בכל התרבויות. זהו כשל מחקרי.

     

    כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה. משמעות הקורבן ביהדות, והשאלה מדוע הוא חשוב גם כיום, ולוּ כרעיון, צריכות להתבאר לאור השקפת היהדות. השאלה צריכה להיות זו: מהו פשר הקורבן בדת הגורסת כי אלוהים הוא בורא העולם ואדון הכול?

     

    התשובה הפשוטה ביותר, שאינה מסבירה את פרטי הקורבנות לסוגיהם, היא זו: אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מוכנים להקריב למענו קורבן. משום כך, כאשר היו בני ישראל אומה של חקלאים ורועים, הם הפגינו את אהבתם לה׳ בהביאם לו מתנה סמלית מן הצאן והבקר, מן השדה ומן המטע, כלומר מאמצעי המחיה שלהם. לאהוב פירושו להודות. לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.

     

    הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם. כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.

     

    זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').

     

    בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד - מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות.

     

    קצת אלטרואיזם לא הורג

    זאת ועוד, בכל פרשיות הקורבנות נזכר ה׳ בשמו המפורש, המבטא את מידת הרחמים ואת קרבת האל למאמיניו, ולעולם אין הוא קרוי בהן ״אלוהים״, השם המבטא את מידת הדין ואת הריחוק. המילה ״אלוהים״ מופיעה בכל ספר ויקרא רק חמש פעמים, כולן בהקשר של עמים אחרים. שם ה׳, לעומת זאת, מופיע בחומש זה 209 פעמים. אפילו שמו של החומש, ויקרא, עניינו קריאת קירבה ואהבה. כשיש אהבה יש קורבן. כאן טמונה הרלוונטיות של רעיון הקורבנות במאה ה-21.

     

    המוסדות החשובים של העולם המודרני – המדינה הדמוקרטית הליברלית וכלכלת השוק החופשי – הושתתו על מודל "השחקן הרציונלי", האדם הפועל כדי למקסם את תועלתו האישית. תומס הובּס דיבר על האמנה החברתית המתבססת על כך שלכל אדם בחברה יש אינטרס למסור כמה מזכויותיו בידי גוף מרכזי, שמתפקידו לספק ביטחון ושלטון חוק. אדם סמית ביסס את כלכלת השוק על התובנה שאם כל אדם יפעל כדי למקסם את טובתו האישית, התוצאה תהיה גידול של העושר המשותף. הפוליטיקה המודרנית והכלכלה המודרנית נבנו שתיהן על יסוד המרדף הרציונלי אחר האינטרס האישי.

     

    לא היה שום רע בכך. הדבר נעשה מתוך הנאצלים שבמניעים. היה זה ניסיון לרפא את אירופה מהמלחמות והמחסור שעינו אותה מאות בשנים. המדינה הדמוקרטית וכלכלת השוק היו ניסיונות רציניים לרתום את כוחו של האינטרס האישי למאבק נגד היצרים ההרסניים המובילים לאלימות (החיבור הקלסי בעניין זה הוא ספרו של אלברט הירשמן The Passions and the Interests).

     

    השתתת הפוליטיקה והכלכלה על האינטרס האנוכי איננה סותרת את האפשרות שהמערכות הקטנות יותר, המשפחות והקהילות, יישענו על האלטרואיזם, היפוכה של האנוכיות. המדינה הדמוקרטית והכלכלה החופשית הן שיטות טובות.

     

    מקריבים עבור מי שאוהבים

    אלא שבחלוף שנים רבות של דמוקרטיה ושל משק חופשי, שבמרכזם כאמור היחיד ודאגתו לעצמו - רעיון האהבה כקורבן הידלדל קשות בתחומי חיים רבים. הדבר בולט במיוחד בתחום המשפחה. פחות ופחות מתושבי המערב מתחתנים. גיל הנישואים, אצל אלה שמתחתנים, עולה - וכמעט מחצית מן הנישואים נגמרים בגירושים. האוכלוסיות הילידיות באירופה קטֵנות. כדי לקיים אוכלוסייה יציבה נדרש שיעור ילודה ממוצע של 2.1 ילדים לאישה. בשנת 2015 שיעור הילודה הממוצע באיחוד האירופי היה 1.55 ילדים לאישה. היציבות בגודל האוכלוסייה באירופה נשמרת כיום רק בשל גלי ההגירה חסרי התקדים.

     

    הרב לורד ג'ונתן זקס ()
    הרב לורד ג'ונתן זקס

     

    חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. לקודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, הלורד הרב עמנואל יעקובוביץ׳ ז״ל, הייתה דרך נאה לבטא זאת: חז״ל אמרו כי אדם המגרש את אשתו ״מזבח מוריד עליו דמעות״ (גיטין צ ע״ב). מה הקשר בין מזבח לנישואים? שניהם, הסביר הרב יעקובוביץ׳, עניינם קורבנות. הנישואים כושלים כאשר בני הזוג אינם מוכנים להקריב זה למען זה.

     

    היהדות שרדה למרות הקורבנות הרבים שיהודים נדרשו להקריב למענה. במאה ה-11 השתאה רבי יהודה הלוי לנוכח העובדה שהיהודים נשארו יהודים אף כי ״החשובים בתוכנו״ יכולים ״לסלק על נקלה, באמירת מילה אחת, את הביזיונות מעל נפשם, להיות לבני חורין ולשלוט במשעבדיהם, ואינם עושים כן בהיותם נאמנים לדתם״ (ספר הכוזרי, מאמר רביעי, כג). אולם ייתכן מאוד שהיהדות שרדה דווקא בגלל הקורבנות הללו.

     

    כאשר אנשים מקריבים למען האידיאלים שלהם, האידיאלים הללו נשארים חזקים. אדם אוהב את מה שהוא מקריב למענו, וההקרבה היא ביטוי לאהבה. לא כל קורבן הוא קדוש. המחבלים המתאבדים של ימינו מקריבים את חייהם ואת חיי קורבנותיהם בדרך שהיא בעיניי חילול השם. אדרבה, עצם קיומם של קורבנות בעלי חיים בתורה הוא אולי דרך למנוע הקרבת קורבנות אדם באלימות ובמלחמה. אך עקרון הקורבן נשאר. הוא המתנה שאנו נותנים למה ולמי שאנחנו אוהבים.

     

    • מתוך ספרו החדש של הרב הלורד ג'ונתן זקס, "שיג ושיח" – כרך ב' (הוצאת מגיד)

    פורסם לראשונה 16/03/2018 13:47

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים