מסביב למגף בחמישה ימים: יומן מסע

סוף השבוע בו ביקרתי בארץ המגף עמד בסימן של אדם אחד: דווידה אסטורי. מותו הטראגי של קפטן פיורנטינה הותיר בהלם רבים במדינה. כל משחק נפתח בדקת דומייה המלווה בהצגת סרטון מחווה שגרם לרבים לדמוע. המקרה הטראגי הותיר את היריבויות בצד, ובדרבי של ורונה אוהדי הלאס קראו בסיום הטקס "ויולה! ויולה!" (כינויים של אוהדי פיורנטינה), לא דבר מובן מאליו.

מילאן – ארסנל (יום חמישי)

באופן מפתיע, סן סירו היה כמעט מלא. מפתיע, כיוון שבאופן מסורתי הקבוצות האיטלקיות לא אוהבות את הליגה האירופית, כאשר פארמה היא הקבוצה האיטלקית האחרונה שזכתה במפעל, ב-1999, וגם האחרונה מארצה שהגיעה לגמר. ולמה כמעט מלא? יציע האורחים, שאיכלס הפעם את אוהדי התותחנים, היה מלא בחלקו והאנגלים המגיעים למשחקי חוץ באירופה באחוזים גבוהים הגיעו בחצי כוח.

סן סירו בשקיעה(צילום: אסף ריפקין)

אוהדי מילאן(צילום: אסף ריפקין)

ארבעה מהם העדיפו לשבת ביציע של מילאן, סמוך ליציע אוהדי ארסנל, ולא חששו לצהול כאשר קבוצתם הבקיעה. "העדפנו לשבת כאן, כי אנחנו יודעים שהמשטרה 'תייבש' את אוהדי ארסנל ביציע בתום המשחק עד שהמקומיים ייצאו", מסבירים לי מייק וג'ורדן (שום קשר למס' 23 משיקגו, ככל הידוע להם), שני לונדונרים לשעבר המתגוררים במילאנו. תוך כדי הנאתם מהעליונות שמפגינה קבוצתם, הם נזכרים בערגה במשחקי העבר של התותחנים כאן, ובמיוחד המשחק ב-2003 בו תיירי הנרי קרקס את חאבייר סאנטי בדרך לשער נדיר וניצחון 1:5.

זה משחק של נוסטלגיה: גם לארסנל, שנעדרת לראשונה מזה 19 עונות מהצ'מפיונס (רק לריאל מדריד יש רצף עונות ארוך יותר במפעל, 21 במספר), ויודעת שרק זכייה במפעל העונה תחזיר אותה למפעל אליו התרגלה; אך בעיקר למילאן – הרוסונרי כמהים לערבי כדורגל אירופיים גדולים, כאלה שחוו בשנים קודמות. מי שנחשבת באיטליה ל "מלכת אירופה" כנציגה המקומית שזכתה בשבעה גביעי אלופות, רחוקה מימי הזוהר ההם, ולמרות רצף ניצחונות נאה בסרייה A עדיין מצויה בשיפולי הצמרת ואוהדיה אינם סבלניים במיוחד, כאשר המאמן ושחקן העבר ג'נארו גאטוזו בונה קבוצה חדשה.

בסוף ארסנל חגגה(צילום: גטי אימג'ס)

המשחק עצמו החל עם לחץ על הכדור והתלהבות רבה מצד ה"מילאניסטה", כאשר השחקנים דחפו את הכדור קדימה והגיעו למספר הזדמנויות טובות ששילהבו את המקומיים. שער של מחיטריאן הוריד את מפלס ההתלהבות ושחקניו של ונגר השתלטו על המשחק. ארון ראמזי נעל את המחצית עם שער ששלח את שחקני היריבה חפויי ראש לחדר ההלבשה ואת חובבי הפיקנטריה לראות אם גם לאחר השער הזה סלב נוסף ילך לעולמו. המחצית השנייה הסתכמה בניסיונות עקרים של שחקני מילאן ומנגד מצבים טובים של ארסנל שסגרה עניין לקראת הגומלין עם מקדמה יפה.

למילאן ישנה כברת דרך לעשות על מנת לשוב לימים שרק למשמע שמה נתקבלו בתגובה כבוד, התפעלות ורתיעה. שחקניו של "רינו" גאטוזו מפגינים נאיביות רבה, ונראה שליגת האלופות ומאבקים על הסקודטו גדולים עליהם. לאונרדו בונוצ'י משמש כ מבוגר האחראי", קיבל את סרט הקפטן ומנסה להשרות רוגע ויציבות מאחורה. לבניית קבוצה חדשה דרושה סבלנות, ויהיה מעניין לראות אם לאוהדים ולבעלים החדשים מסין תהיה את הסבלנות לאפשר בנייה כזו ואולי לשוב בעתיד לבמה המרכזית של היבשת.

הלאס ורונה – קייבו ורונה (יום שבת)

בד"כ השם "ורונה" והמילה "יריבות" יגרמו למרבית האנשים לחשוב על משפחות מונטגיו וקפולט מהמחזה "רומיאו ויוליה" המתרחש בעיר. אך למקומיים יריבות היא קודם כל הלאס נגד קייבו. הדרבי הזה אינו מקבל מקום של כבוד במדינה: כשאומרים באיטליה דרבי מתכוונים לאלה של רומא, מילאנו, טורינו וגנואה – אולי מכיוון שהדרבי הזה הוא "צעיר" יחסית והקבוצות נפגשו לראשונה רק בעונת 2001/2002, עונת הבכורה של "החמורים המעופפים" בסרייה A.

את המקומיים, בכל מקרה, המשחק הזה מעניין, והם עושים דרכם לכיוון ה "סטדיו בנטיגודי" הנמצא מחוץ לאיזור העיר העתיקה המפורסם, שנותר שומם ושקט יחסית למוצ"ש. ההמונים מחוץ לאצטדיון צובאים על דוכני האוכל ומוכרים באופן כללי את אותם הדברים כבשאר המגרשים במדינה: panini (כריכים קטנים), המבורגרים וצ'יפס ו-Pizzette (פיצות קטנות).

אוהדי קייבו(צילום: אסף ריפקין)

הקהל של הלאס(צילום: אסף ריפקין)

אוהדי הלאס דואגים להזכיר שלמרות מצבם הנוכחי בטבלה, קבוצתם היא הבכירה בעיר והם מהווים את הרוב. לאחר ששבעו החלו האוהדים להיכנס לאצטדיון. באופן מעניין, ביציע אוהדי הלאס תלוי דגל בריטניה, וחלק משירי האוהדים הם בעלי לחנים בריטיים, כמו: ""God Save The Queen, "The Saints Go Marching In", "You'll never walk alone" המזוהה עם ליברפול ועוד. זה מעניין, כיוון שבניגוד למועדוני כדורגל רבים בצפון איטליה, הלאס ורונה לא הוקמה על ידי סטודנטים בריטים, אלא על ידי מקומיים ב-1903, ופרופסור איטלקי ללימודים קלאסיים שדרש שהמועדון ייקרא בשם יווני (הלאס – יוון בשפה היוונית).

המשחק מזכיר את הליגה האיטלקית של פעם: מחצית של גישושים, שער של הלאס בתחילת המחצית השנייה ולאחריה התגוננות עם מתפרצות. זה לא הפריע לאוהדיה שחגגו בסיום. בעבורם מדובר בהזדמנות להזכיר מי בעלי הבית, ולשכוח מהמצב הקשה בתחתית. לאחר שוך החגיגות ישובו הג'יאלו בלו (צהובים-כחולים) להסתכל בדאגה על הטבלה, כשקבוצתם במקום ה-19 המוליך לסרייה B. הם רוצים להבטיח עונה נוספת בליגה ולהימנע מטרגדיות ודרמות – מבחינתם, עירם היוותה השראה מספקת לסיפור אחר.

אינטר – נאפולי (יום ראשון)

נאפולי, עם 6,000 אוהדים, הגיעה למשחק עם הידיעה המדאיגה שיובנטוס ניצחה את אודינזה 0:2 ועלתה לפסגה. תוסיפו משחק חסר לזברות והפסד ביתי של הפארטנופיי 4:2 לרומא במחזור הקודם, ותקבלו הרבה מאוד לחץ ועצבים במחנה התכול, שספק אם יוכלו להתמודד עימו במחזורים שנותרו לסיום העונה. הלחץ של אפשרות לזכות בסקודטו לראשונה מזה 28 שנים מול קבוצה עתירת ניסיון ותארים, בנוסף למטען הרגשי של נציגת הדרום הנחשל לעומת הצפון העשיר – כל אלה לא עוזרים לשחקניו של מאוריציו סארי, שבעצמו הפגין את העצבנות הזו במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק, והגיב לעיתונאית ששאלה אותו שאלה על יובה: "את אישה, אז לא אומר לך ללכת לעזאזל".

האורחים שבאו לדחוף את אינטר(צילום: אסף ריפקין)

המשחק עצמו נשלט ע"י הנפולטנים, שמשחקים עם מסירות קצרות והגעה במהירות לשער. הכדורגל המהיר וההתקפי של נאפולי מהווה חלק מהשינוי המעניין שעבר על הכדורגל האיטלקי, שבחר בחלקו לזנוח את הטקטיקה וההתגוננות לטובת יצירתיות וכיבוש שערים. אוהדי נאפולי סיפקו דחיפה יפה מאוד לשחקניהם ולמשך דקות רבות האפילו על אוהדי אינטר, אך זה רק הספיק ל-0:0 שהותיר את שני הצדדים מאוכזבים. לאחר המשחק הזה, נראה שלמרות היכולת הטובה של התכולים, המשימה של אינטר להדביק את לאציו שבמקום הרביעי ולשוב לליגת האלופות תהיה קלה מזו של נאפולי להשיב לעצמה את הבכורה בטבלה.

נובארה – ברשיה (יום שני)

המשחק הזה, בסרייה B, חשוב לנובארה שרוצה לברוח מהתחתית. למרות מיעוט האוהדים, הנוכחות המשטרתית מורגשת היטב. "Bresciani", מסביר לי אחד הסדרנים את הסיבה לכך, בהתכוונו ל-200 אוהדי האורחת שהגיעו למשחק. לאלה יש בכל צפון איטליה מוניטין

של פורעי חוק ובלגניסטים, והמשטרה לא רוצה לקחת סיכון. נובארה עצמה היא עיר שינה קלאסית, המצויה במחצית הדרך בין טורינו למילאנו. חלק גדול מהמקומיים עובדים באחת מהערים ושבים בערב. ב-21:00 רק האצטדיון עוד מייצר רעש, כאשר כלל החנויות, המסעדות ובתי הקפה סגורים, למעט אחד או שניים. גם האוטובוסים נחים בחניון.

המשחק עצמו נפתח עם שער של האורחים המלווה בטרוניות של יושבי ה-Curva Nord ("הפינה הצפונית", כינוי ליציע שמאחורי השער הצפוני במגרשים באיטליה). אלה נפסקות בפתיחת המחצית השנייה עם שיוויון של החלוץ בעל השם המחייב ג'ורג' פושקאש (רומני דווקא, מהאיזור הסמוך לגבול ההונגרי). סאנסונה כובש את השני בדקה ה-58 וסוגר עניין עם שלוש נקודות יקרות לנובארזים. בעיר הדוממת גם שירתם העולצת נשמעת היטב למרחוק, אוהדי ברשיה נאלצו לחכות בתסכול רב 40 דקות עד שיכלו לצאת מהאצטדיון ולשוב את הדרך בת 125 הקילומטרים לעירם, ואני יכול לסכם את הערב הזה בהישג משמעותי: מעתה אוכל לומר שגם אני ראיתי את פושקאש מבקיע.