כשהילד פתאום לא מוכן ללכת לגן
רוי קוריטשונר ניסה לעשות הכול כשבנו הודיע לו בוקר אחד שהוא לא מוכן ללכת יותר לגן כי ילדה אחת הציקה לו ואף ילד לא משחק איתו. ברגע שהחליט לשחרר משהו קרה גם לילד
כשזה קשור לילדים שלנו זה נראה הרבה יותר מורכב כי אז נכנסים לתמונה כל המחשבות והקולות שאם אני אשחרר אז אני הורה לא טוב או כל מיני רגשות אשמה.
התפרצויות זעם
לפני כמה ימים הייתה לי סיטואציה שעבורי היא הייתה מורכבת ומאתגרת. אחד הבנים שלי לא רצה ללכת לגן במשך כמה ימים - צרחות ובכי מהרגע שפתח את העיניים בבוקר. הוא סיפר שילדה אחת בגן הציקה לו ואין אף ילד שמשחק איתו. במקביל גם היה חולה יומיים ובזמן המחלה ירד לו כמה פעמים דם מהאף. באותם כמה ימים גם כל הזמן היו לו התפרצויות זעם בבית והוא רצה להרביץ לנו וממש הרגשתי שהוא כועס עלינו.
עשינו איתו הרבה שיחות. הסברנו שהילדה הציקה לו אבל זה קורה לפעמים והוא יכול לשחק עם ילדים אחרים וגם לשחק לבד זה כיף ועוד שיחות העצמה. במקביל, גם עירבנו את הגננת והיא נתנה לו תפקיד בגן שהוא רק שלו כדי שידרבן אותו ללכת לגן בבוקר.
כלום לא עזר וכל בוקר היה בכי קורע לב בבוקר ופרידה בגן שמשאירה לך הרגשה כבדה במשך כל היום שאתה שולח את הילד בבכי וצרחות, ומשפטים כמו "אתה לא שומר עליי", "תישאר איתי בבית", "כואבת לי הבטן" ו"אני אהיה חולה כדי שלא אלך לגן".
רגשות אשם
עברו לי הרבה מחשבות בראש וכבר התקשרתי להתייעץ עם מטפלת בבעלי חיים. מה זה אומר עליי בתור אבא שאני לא מצליח להבין מה עובר על הילד והמון רגשות אשם שאני שולח את הילד לגן כשהוא ממש לא רוצה. יש לי תאומים אז ברגע שדרמה של בכי מתחילה עם אחד גם השני נדבק בבכי וגם לא רוצה ללכת לגן. סיטואציה מורכבת.
ואז החלטתי לשחרר. הרגשתי שעשיתי כל מה שאני יכול, כלומר דיברתי איתו, דיברתי עם הגננת, התייעצתי עם מטפלת ועם חברים. החלטתי לשחרר את ההתעסקות שלי עם הנושא, את המחשבות שלי, את העשייה שלי, פשוט להתבונן בסיטואציה כמו שמישהו אחר בא לספר לי משהו ואני מקשיב למה שהוא מספר בלי לשפוט אם הוא עשה מספיק או לא, אם מה שעשה טוב או רע, פשוט רק להתבונן ללא חוות דעת, ללא שיפוטיות וללא רגשות אשם.
לטורים הקודמים:
נפרד מהילדים בגן ומנסה להסתיר את הדמעות
לצאת מהבית עם בובה, כרית ושלושה מוצצים
כשהאבא טבעוני והילדים רוצים עוגת שוקולד
דווקא אז כששיחררתי, התנתקתי מהסיטואציה והסתכלתי עליה מהצד קרה דבר מדהים - הילד אמר משהו ומהדברים שלו הבנתי שהוא חושב שאני כועס עליו כי ירד לו דם מהאף (כשהוא היה חולה וירד דם מהאף אמרנו לו כל הזמן שלא יקנח חזק את האף כדי שלא יירד עוד דם. הוא הרגיש כל הימים האלו שהוא אשם בזה שירד לו דם מהאף).
ישר חיבקתי אותו ואמרתי לו שאנחנו לא כועסים עליו בכלל ובאותו רגע הרגשתי איך הוא נמס לי בידיים וכל הכעס משתחרר ממנו. כמה דקות אחרי זה הוא נרדם ובבוקר קם בלי לבכות ובלי "אני לא רוצה ללכת לגן".
אני לא יודע להגיד איך שתי הסיטואציות האלו קשורות אחת לשנייה - המחשבה שלו שאנחנו כועסים עליו והעובדה שהוא לא רצה ללכת לגן כי אחת הילדות הציקה לו ולמען האמת זה גם לא משנה. אנחנו לא יודעים איך כל אחד מסדר לו את הדברים בראש ואיך סיטואציה אחת משפיעה על השנייה.
מה שאני כן יודע זה שברגע שמתנתקים מהסיטואציה, משחררים ומתבוננים משהו משתנה, לא תמיד אפשר לשים את האצבע מה בדיוק קרה ואיך קרה וגם לא צריכים כל דבר להבין. זה מה שנקרא להתבונן ולהיות being, להיות בתוך הסיטואציה ללא שיפוט ופשוט להסתכל מהצד ולשחרר את השליטה.
רוי קוריטשונר הוא אב לתאומים בני שנתיים וחצי, מטפל הוליסטי, מנחה סדנאות ומעביר הרצאות על סיפור חייו
גם אצלכם הבקרים לפעמים קשים? משפטים שילדים אומרים בבוקר:
לפנייה לכתב/ת 
