טיפת דבש

ראשית כל ולפחות על פניו - חגיגה. רצועת הדרמה של ערוץ שלוש מביאה אותה הן בהתכוונות והן במכת פתיחה מרשימה למדי - דרמות מקור ישראליות על רצף של פעם בשבוע, מי היה יכול לייחל ליותר מכך? פתיח יפהפה ומקצועני מציג בפנינו קולאז' של שחקנים שמוצבים בקו האש של הפרוייקט המבורך. ואמש, באותה מכת פתיחה חגיגית -"כוכב זורח מעל הלב" של תמר מרום ורם נהרי.

זהו בהגדרה "סרט קטן ורגיש" שנע בעיקר על אוירה מינורית, דמויות עגולות ונוגעות ללב, קצב איטי, נטול כל זכר לפאתוס או התרחשות החורגת מעבר ליומיום האפור. הדרמה מתרחשת בעיקר מתחת לפני השטח בנפשותיהם של הגיבורים. זהו ז'אנר מקסים שבמיטבו הצליח להפוך סרטים דלי תקציב יחסית ללהיטים, והצטיינו בו בעיקר אנגלים, סקוטים ואירים ("החברה של גרגורי", "גיבור מקומי", "להעיר את נד" הם רק חלק קטן מהדוגמאות). גם אמריקאים תרמו את חלקם לז'אנר בהפקות אינדי מתוקות כדוגמת סרטיו של הבמאי-שחקן יפה התואר אדוארד ברנס ("האחים מק'מלן", "האחת והיחידה"), שממקם את עלילותיו ברובעי פועלים של ניו ג'רסי ומעולם לא נשמעו שיריו של ספרינגסטין מובנים ומרגשים יותר מבסיפורי הגורלות והיחסים הבעייתיים שהוא מביא.

גם בארץ נעשו כבר נסיונות מוצלחים יותר או פחות לשימוש בז'אנר הזה, בין השאר בגלל שמעצם הגדרתו אינו נזקק לתקציבי עתק על מנת להתממש באיכות הראויה. "הבחור של שולי" של דורון צברי ודורית רביניאן הוא הדוגמה המיידית ביותר שעולה בזכרון. המרכיבים לעולם דומים - עיירה קטנה או שכונה נידחת, מכלול תושביה, על טיפוסיהם, על היומיום האפרורי שלהם הנצבע בחסד האופטימיות, קבלת הדין, ההומור וחום היחסים שבין האדם לחברו, ואז הדרמה - ארוע כמעט מגוחך בקוטן מימדיו שטורף את הכללים, מטלטל את השיגרה ויוצר תהליכים שבסופם איש לא נשאר כמו שהיה. אך כאמור כל זה בקוים רכים, פסטליים, חפים מהנרקיסיזם רווי הליבידו של הדרמות הגדולות. השחקנים בסרטים כאלה הם לרוב לא מוכרים אך מוכשרים ומקסימים - הלא עליהם בסופו של דבר בנויה כל הקונסטרוקציה השבירה הזאת.

ובכן, "כוכב זורח מעל הלב" מצטרף במלא הכבוד לגלריה של סרטי הז'אנר. הסיפור מתרחש במהלך שלושה ימים בשכונה שכוחת אל שדומה לאינספור שכונות בארץ, אולי הדר יוסף, אולי אי שם בקריות או בבאר שבע. המוקד הוא הבריכה של המתנ"ס המכונה "הקאנטרי". ימי סוף הקיץ ספוגים בשיעמום שכונתי וכמיהה למשהו מופלא שחייב להתרחש. אלה ימי סיום של קורס הכנה לגיוס שמעבירה לנערי השכונה אלינור (אילנה ברקוביץ'), חיילת חברותית ופופולרית. היא מתגוררת בדירה עם דסי (דנה איבגי), נערה מכונסת וביישנית, דתיה בשירות הלאומי, מדריכה של נערות "בני עקיבא". שניים מנערי הקורס מאוהבים באלינור. טירן (אסי כהן), אחיו הבוגר של אחד מהם מחזר בגמלוניות לא חסרת הצלחה אחרי המדריכה הדתיה. הכל נע בתנועה איטית, מזדחלת, כטיפת דבש, רווי עד כלות בזמנם הפנוי של הגיבורים, בחום חסר המזגנים, בתושבי השכונה, באנרגיה מינית וקיומית בלי מוצא.

אלה הם שלושת ימי פרידה על העצב וההתרגשות שלהם, התאהבויות תמימות שלא תתממשנה לעולם, שברון לב, התבגרות, אקטים קטנים של אומץ, של התקרבות, רגעי זיהוי בין שניים, צער, השלמה ותקווה.

כמקובל בסוג זה של סרטים כל השחקנים אלמוניים (חוץ מאילנה ברקוביץ) ומצוינים. בולטת במיוחד דנה איבגי הצעירה שניחנה בנוכחות מרגשת ואיזה עומק שמעניק לכל משפט ולו הבנלי ביותר שיוצא מפיה אינסוף רבדים ותתי-רבדים. אך גם האחרים - אסי כהן, מישר כהן וערן אוחיון חוצים את תפקידיהם בטבעיות מקצוענית שעד לפני כמה שנים נעדרה לחלוטין בקולנוע הישראלי. ובכלל, כל המרכיבים ב"כוכב זורח מעל הלב" מצטיינים בעידכון, אינטיליגנציה וטוב טעם, שללא ספק תאפשר לסרט השתתפות ואולי אף תהילה בפסטיבלים לסוגיהם. ובכלל מה יותר מכמיר את הלב מלראות תוצר שלם ומקסים כל כך על מסכינו המזוהמים לא פחות מהרחובות בימים שביתת עובדי הזבל.

זהו סרט מוקפד עד אחרון הפרטים שבו - התסריט, הדיאלוגים, בימוי השחקנים וצילום שחוגג את השמש הישראלית המכוערת ומכופף אותה לצרכיו. המוסיקה המקורית (של חיים צינוביץ') גם היא הולמת ומדויקת - רוב הזמן גיטרה, עם מעט תופים. זה באמת גורם נחת, במיוחד בהתחשב בהרגל הקלוקל של הסרטים והדרמות הישראליים של השנים האחרונות להשתמש בלהיטים מצליחים בגוף הסרט וכך לחסוך מעצמם את ההכרח ליצור את האפקט המרגש בעזרת המתרחש בסרט עצמו.

אני מרשה לעצמי הסתייגות אחת, אך היא אישית לחלוטין וקשורה בהתנסות מסויימת שלי, אי שם בתחילת שנות התשעים בבית קולנוע לונדוני, כשצפיתי בסרט בו לקח בחור אחד את כל חוקי הז'אנר, ניצל אותם כמו שמנצלים בחורה תמימה ואז פוצץ לה את הפרצוף בנעל נייקי אופנתית. הכל התחיל בדיוק כמו שצריך - החום, השכונה, הטיפוסים, השיעמום, ההומור, הפיצריה שהיא מוקד ההתרחשות. כך הוביל האיש את הצופה באפו ואז הצית את האולם בזיקוקי די נור, מטיח על השאננות המינורית את כל כובד משקלם של הדרמה והקונפליקט, והכל הגדול, במוחצן, רוויי בדם, עלילה ורגש. אני מדברת כמובן על "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי שבערב אחד הרס לי את היכולת להתמוגג באמת מ"סרטים קטנים ורגישים", מה שלא מונע בעדי לזהות את מצוינותם כשאני נתקלת בה, ו"כוכב זורח מעל הלב" הוא בפירוש אחד כזה.