שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אל תתייאשי, המשיכי להאמין באהבה

    פעם האמנת באהבה, אבל התאכזבת. ואז זה נגמר רע. ואז זה נגמר רע מאד. ואז זה היה סתם. אבל את צריכה להבין שאת בולמת את האהבה, את מייסרת אותה. את כולאת אותה. תני לה כבר לצאת. שחררי אותה. שחררי את הפחד. שחררי את עצמך. מגיע לך לאהוב

    את כבר לא מאמינה באהבה.

     

    פעם האמנת באהבה, אבל התאכזבת. ואז זה נגמר רע. ואז זה נגמר רע מאד. ואז זה היה סתם. ושוב סתם. ואז זה היה ממש נורא. ונשבר לך הלב. ונעלת את הלב. ולא רצית יותר להרגיש. וזרקת את המפתח לים. ומאז את לא מוצאת אותו. וגם לא מחפשת.

     

    גברים, את אומרת, הם ילדותיים, הם לא רציניים, הם מחפשים רק דבר אחד, ואת רוצה קשר, זוגיות, אהבה, בית, לא סטוץ של לילה אחד שמותיר אותך מרוקנת.

     

    ובכל זאת, אחת לכמה זמן, את נופלת. מתקשרת להוא ששבר לך את הלב. מבקשת שיבוא. נכנסת איתו למיטה. מלקטת פירורי תשומת לב. רק כדי לגלות בבוקר שהצד שלו שוב ריק. כאילו שלא ידעת את זה מראש. אז את בוכה קצת. ומתקלחת קצת. ומתלבשת קצת. ומתאפרת קצת. ויוצאת מהבית עם משקפי שמש, שלא יראו את הנפיחות שבעיניים. וחוזרת לחיים האפרוריים האלה. חיים בלי אהבה.

     

    את כבר לא מאמינה באהבה.

     

    תני צ'אנס לאהבה (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    תני צ'אנס לאהבה(צילום: Shutterstock)

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

     

    תהיי אחראית לסוף הטוב של עצמך

    כולם יודעים את זה. החברה הכי טובה. ואימא שלך. והידידים. ובעבודה. אז אף אחד לא מתקרב אלייך, אפילו לא מנסה. את נראית טוב מאד. זו בכלל לא הבעיה. אבל משהו בפנים מת. הרגת אותו סופית. אין לך יותר רצון להתעסק עם זה. להיכנס לזה. להיפגע מזה. את מאמינה לסיפורים של עצמך, ומי שמאמינה לסיפורים של עצמה נשארת תמיד בעמוד 60, ואף פעם לא מגיעה לסוף. כי בספר שאת כותבת אין סוף טוב. ובטח שלא חלק 2. את כל כך מיואשת עד שהפסקת להאמין שאי פעם יקרה לך משהו טוב. משהו טוב כמו אהבה.

     

    אבל אי אפשר לחיות לנצח בלי אהבה.

     

    ובלי מגע. ובלי רטט. זה פשוט לא ייתכן. וערב אחד, ללא התראה מוקדמת, זה קורה. את פוגשת מישהו. אתם מדברים. אתם ממשיכים לדבר. זה מוצא חן בעינייך לדבר איתו. הוא מעורר בך את אותו געגוע ישן שכבר חשבת שהתפוגג מזמן. ואת, בלי לשים לב, לא נזהרת, מתקרבת, מתרגשת, נקשרת, רוצה, מתאהבת, וכל החומות מתמוטטות, וכל התיאוריות קורסות, ואת מתגעגעת אליו, וכמהה אליו, ורוצה אותו, כמה שאת רוצה אותו, ואת פוחדת. פוחדת נורא.

     

    ופתאום את מבינה כמה את נואשת. ורואה כמה את אבודה. ומפנימה כמה את צריכה אהבה, עמוק בתוכך. כמה את מאמינה באהבה, עמוק בתוכך. וכמה את חסרת שליטה, עמוק בתוכך. הוא מתקשר אלייך, ואת מתחילה לסנן אותו. הוא שולח לך הודעות, ואת מתקשה לענות לו. את כל כך פוחדת שזה שוב ייגמר, יישבר, יתרסק, ייעלם, שאת מנסה לבלום את הדהרה הפראית שמקננת בך. את הרצון העז להתעטף בו ולשקוע לתוכו ולתת לעצמך להרגיש חופשיה.

     

    הוא נאבק בך. הוא רוצה שתאמיני בכם. את קופאת מפחד. את כל כך מבוהלת. את מעבירה לו מסרים סותרים. את זועקת לעזרה, אבל קולך נאלם. הוא כמעט מתייאש. את כמעט מתייאשת. את מרגישה שזה חומק לך בין הידיים. ואז את מתעוררת. זה קורה לך באמצע הלילה. הלב שלך דופק במהירות. רעד קל עוטף את גופך. ואת פתאום מרגישה את מה שלא העזת להרגיש כבר שנים. את כבר מאמינה באהבה. את רוצה להאמין. כל כך רוצה. כל כך משתוקקת. כל כך ערה. כל כך חיה פתאום.

     

    כי את האהבה. את מייצרת אותה. את מחזיקה אותה. את בולמת אותה. את מייסרת אותה. את כולאת אותה. תני לה כבר לצאת. שחררי אותה. שחררי את הפחד. שחררי את עצמך. מגיע לך לאהוב. ולהגיע לפרק האחרון בספר שלך. לסוף הטוב.

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    מיואשת מאהבה
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים