טיול בעקבות הבן שמת: פרק ראשון מ"הדרך לוורנאסי"

יואל

1

הרכבת לוורנאסי יצאה לדרך. יואל הניח את היומן על ברכיו והביט דרך החלון. ברגע מסוים הוא לא חשב יותר. הוא הרגיש את זה. הרגשה שקשה לתאר במדויק. מילים אף פעם לא היו הצד החזק שלו. לרגע או שניים הוא היה רפוי, מנוער מהכול. לרגע או שניים הוא היה אדם בתוך רכבת נוסעת וזהו.

רק לפני כמה שעות נפרד מאביגיל, ועכשיו הוא שוב לבד, נוסע, בהודו. עם היומן של רועי והמצלמה של רועי ומדריך הטיולים וכמה בגדים ומגבת וכלֵי רחצה ופנס. לבד עם המחשבות והקולות וסערות הנפש. אלא שהפעם הלבד הזה היה קצת יותר נסבל, היה בו משהו יותר מרוכך ופחות דוקרני, לבד עם איזה אופק חמקמק, נקודה עדינה על התפר שבין החיים שיהיו לבין החיים שכבר לא.

רוצים לקרוא את "בדרך לוורנאסי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

האישה לבשה סארי סגול שכיסה כמעט את כל גופה. הגבר, שהיה צנום וגבוה, לבש חולצה לבנה וחליפה דהויה בצבע בז'. היתה לו ארשת פנים מכובדת, חגיגית, אם כי במבט מעמיק יותר ניכר שהוא אינו מייחס לעצמו חשיבות יתרה. האישה סידרה את הסארי סביב כתפה, היטיבה את משקפיה והניחה את כפות ידיה על הברכיים.

לאט-לאט החלה הרכבת לנוע על הפסים ולצאת מן הרציף, ויואל הבחין באצבעות ידיהם נוגעות-לא-נוגעות אלה באלה לרגע או שניים. הגבר עשה רושם מנומס כאשר מבטו סקר את האיש שמולו, הינהן לעצמו וכבש חיוך כשחלף על פני המחברת הצמודה אל חזהו. הוא כמובן לא ידע שהמחברת היא יומן המסע של רועי. אבל רגע ארוך הוא חייך כאילו הוא יודע מדוע יואל נוסע לוורנאסי, עיר המתים הקדושה.

יואל לא שאל אותו לפשר חיוכו, רק השיב לו בחיוך קטן משלו. משום-מה חש שהם מבינים זה את זה.

הרכבת צברה תאוצה וגם השקט הצטבר בה, ויואל בתוכו. שני ההודים עצמו את עיניהם בתיאום מושלם והשעינו את ראשיהם על כריות המושב. יואל נשם נשימה עמוקה והפנה את מבטו מן הזוג האצילי אל הנוף המתחלף הנשקף מבעד לחלון. בבואתו נשקפה מולו לכמה שניות ונעלמה כשעיניו הביטו הלאה, מעבר להשתקפות שלו, בזמן שבראשו שוב חלפו תמונות וקולות מן השבועות האחרונים בארץ המוזרה הזאת. תמונות של מָאלָה ושל קיסוֹ, דיבורים מקריים עם מטיילים אחרים, פנים שנחרתו בזיכרונו, המֵיין בזאר של דלהי עם הריח החזק ההוא, ריח של קטורת, תבלינים, עשן ועוני. והרחובות של רישיקש, עם הבאבות הצבעוניים, הגשם הפתאומי והפסקות החשמל. ההרים של דרמסאלה והנזירים הטיבטים הכתומים.

ואביגיל, שממנה נפרד לא מזמן וכעת דמיין אותה בטיסה שלה, קוראת ספר או מנמנמת, ואולי לא מנמנמת אלא ערנית, מסתכלת דרך החלון כמוהו. לפחות היתה אביגיל, לפחות הסוף תפס את רועי מאושר, אמר בלבו.

לשם שינוי היה לו זמן להירגע ולשקוע במושב, אחרי הימים האחרונים, הסוערים כל כך. פתאום הוא קלט שמחר ימלאו שלושה חודשים בדיוק. לא ייאמן, איך לא שמתי לב קודם, השתומם יואל. שלושה חודשים מאז אותו יום שלישי רגיל שבו חייו נשברו לשניים, כשעמד מול הכיריים במטבח הבית ברחוב החלוץ בבית הכרם, והכין לעצמו חביתה לארוחת ערב. ברדיו התנגן הפתיח של "התוכנית הכלכלית" בגלי צה"ל. בשניות הראשונות חשב שהדפיקות שהוא שומע אינן קשורות אליו, עד שהחליש את הרדיו, הוריד את המחבת מן האש ושמע בבירור שמישהו דופק על דלת הבית.

2

"כן," השיב יואל, קצת חושש.

"אפשר בבקשה להיכנס?" שאל האיש בנימוס.

"מה קרה?" שאל יואל, שכבר הריח שמשהו לא טוב קורה פה.

"לי קוראים מוטי וזה יגאל, אנחנו ממשרד החוץ, וזה ד"ר דותן, רופא," אמר והצביע על האיש השלישי, שאחז בתיק שחור מלא רוכסנים. אותו מוטי הושיט את ידו, ויואל לחץ אותה בלית ברירה. השניים האחרים הינהנו. "מר גונן, בוא ניכנס ונשב, ברשותך."

"אני לא צריך לשבת," השיב יואל בקוצר רוח. "תגידו לי מה העניין."

"בבקשה תשב," אמר הרופא.

יואל נכנס מהר לסלון, והם אחריו. כולם התיישבו, מוטי לידו והשניים האחרים מולו. מיליון מחשבות עברו לו בראש בשניות האלה, כולו מתפלל, רק לא זה, רק לא זה.

"אתה אבא של רועי גונן?" שאל מוטי.

"כן. מה קרה? קרה משהו?" שוב אמר לעצמו, רק לא זה, רק לא זה, תוך שהוא נזכר בסיוט שממנו חשש בעבר, בשנים של רועי בצבא, בנח"ל.

"תשמע, יואל, אני מצטער מאוד. היתה תאונת בהודו, בדרמסאלה, רועי נהרג," אמר אותו מוטי, הניח יד על כתפו של יואל, והמשיך. "האופנוע שלו כנראה החליק ונפל לתהום, בהרים בצפון הודו ליד מקום שנקרא בַאגסוּ. לא היו עוד מעורבים בתאונה. הוא היה לבד. צר לי מאוד להיות זה שמבשר לך את זה."

יואל לא הגיב, הקרקע קרסה תחת רגליו, הדיבור נשלל ממנו. הוא נשם בקושי וגימגם, "מה, מה..."

"אני מצטער, כולנו כאן משתתפים בצערך," המשיך איש משרד החוץ. "אנחנו מטפלים בהבאת הגופה לארץ, היא כבר בדלהי, ועוד מעט תהיה על מטוס לישראל, אני מציע שאולי נתקשר לקרובי משפחה שלך, למי שתגיד, בינתיים נישאר איתך כאן."

יואל לא הגיב, פיו לא הצליח להגות אף מילה, והוא גם לא ממש שמע. מה שהוא כן שמע בתוכו היה את קולו שלו אומר, אני חייב לנסוע לשם, אל רועי, אני נוסע להודו.

במהלך השבעה מיעט יואל לדבר, וגם בפעמים שדיבר לא היה מרוכז, דעתו מוסחת כל העת. אני חייב לנסוע להודו, הזכיר לעצמו. לכל אורך השבעה התאפק לא לפרוק את הציוד שהוחזר על ידי משרד החוץ — שני תיקי גב, אחד גדול ואחד קטן, ששם על המיטה בחדר של רועי — כיוון שרצה לעשות זאת כשיהיה לבד.

אחרי שקמו מהשבעה, כל המנחמים חזרו איש-איש לענייניו. שרה ועפרה הזמינו את יואל לארוחות צהריים וערב. מתי שנוח לך, רק תגיד, אמרו. מאיר נשאר כמה ימים נוספים, אבל יואל עודד אותו לחזור לבוסטון לאיזה כנס רופאים שהוא הזכיר במהלך השבעה, בעיקר משום שפשוט רצה כבר להיות לבד. מאיר התרצה אך הבטיח לבוא שוב בקרוב, ויואל התפנה ויכול היה סוף-סוף לפתוח את התיקים של רועי.

3

הוא מצא בו מדריך טיולים להודו, משקפי שמש, ניירות שונים, קבלות, פתקים, כרטיסי טיסה, צילום דרכון, ספר תהילים קטנטן שרועי קיבל כמתנת גיוס (יואל לא זכר ממי), שני עטים ושני עפרונות; פאוץ' חום שנצמד לבטן — יואל זכר שרועי קרא לזה "חגורת כסף" — בתוכו מצא את הדרכון של רועי, תמונות פספורט, כסף מקומי, שני כרטיסי אשראי וכמה מאות דולרים אמריקאיים.

ואז מצא משהו שהסעיר אותו יותר מכול — מהתא הקטן והאחרון הוא הוציא מחברת עבה בכריכה רכה שחורה עשויה בד צמרירי מעט, ועליה מדבקה עם כיתוב, "מחשבות ויומן מסע". ביד רועדת הניח יואל את המחברת בצד וטרם החליט מה יעשה בה. נוסף למחברת מצא פנקס כחול קטן ודק, שכריכתו רכה ומהוהה. הוא דיפדף בפנקס ומצא בו שמות של אתרים ומקומות לינה וכיוצא באלה, פזורים בו באקראי. אלה כנראה המלצות שרועי ליקט במהלך הטיול, אמר לעצמו. בין היתר היו שם שמות של מקומות, חלקם לא בכתב ידו של רועי, חלקם כתובים בהדגשה לעומת אחרים, רובם בעברית וכמה מהם באנגלית. עשרות מילים שיואל לא הכיר ולא שמע מימיו ולא ידע איך להגות אותם ריחפו על גבי הדפים הקטנים. ואשישט, מנאלי, באגסו — קיסו פלייס (גסטהאוס), אמריצאר (מקדש הזהב), רישיקש, ביטלס אשראם, רכבת, סיקים, קודאיקאנאל, ארמבול, גואה קודלי ביץ', גסטהאוס ורנאסי, אנאפורנה, נפאל, snowman bakery — קטמנדו.

תיקיית המצלמה נפתחה והציגה 228 תמונות. לחיצה כפולה על כפתור העכבר פתחה את תמונה מספר 1, ויואל נרעד מעצב שהיה מהול בשמחה קטנה ומשונה. בתמונה שניהם עומדים זה לצד זה בטרמינל של נתב"ג, מחובקים. דווקא יואל מחייך חיוך רחב, ואילו על פניו של רועי מתנמנם חיוך מאופק, כולו נראה מהורהר משהו. שניהם קצת נבוכים מהצילום אך גם שמחים, וזאת למרות חסרונה הבולט של נורית.

יואל השתהה, מבטו תקוע בתמונה, לא יכול להביא את עצמו לעבור לתמונה הבאה. התמונה האחרונה שלנו ביחד, הפעם האחרונה שנגעתי בו, חשב. ובתוך כך נזכר פתאום גם במגע הראשון, לפני עשרים ושש שנה, כשנורית היתה בחודש השישי להריונה; איך הניח יד רכה על בטנה הכדורית וחש בתנועה עמומה, מין מתיחה שיצרה בליטה עדינה, ולבו הסתחרר מעוצמת ההתרגשות לנוכח הפלא הזעיר הזה, ההבטחה לאדם חדש שהוא ונורית יצרו.

אם רק הייתי יודע שזאת הפרידה האחרונה. איך בכלל נתתי לך לנסוע. אפשר לחשוב ששאלת אותי. מחשבות כאלה הרתיעו אותו והוא ניסה לנפנף אותן ממנו כאילו היו זבוב טורדני, ועבר לתמונות הבאות. ברוב התמונות רועי לא הופיע, כנראה משום שהוא זה שצילם אותן. בתחילה עובדה זו איכזבה את יואל, שהיה צמא לתמונות חדשות של רועי ולא לתמונות של נופים או אנשים אחרים. אולם לאחר מחשבה נוספת דווקא התמונות האלה הן שמילאו אותו סיפוק ואפילו גאווה, הן היו למעשה אלה שקירבו אותו לחוויה של רועי, לנקודת המבט שלו, אלה היו המראות שעיניו ראו, ההתרחשויות האחרונות שבחר לתעד, רגעים אינטימיים שלו עם עצמו.

יואל התעמק בתמונות זו אחרי זו. תמונות נוף, הרים וערים ורחובות ושמים, תמונות ממרחק בינוני, תקריבים ודיוקנאות של מקומיים, מבטים שמחים ועצובים ומופתעים ומשועשעים. התרחשויות מעניינות ולפעמים גם תמונות סתומות יותר, שקסמן לא נהיר.

והיתה תמונה שריתקה את תשומת לבו. במרכזה נוף הררי מתון, לא גרנדיוזי. שרשרת הרים ירוקים עגולים ומלאי סוד, לא מאוד גבוהים, לאור דמדומי שקיעה, וגם היא לא שקיעה מרהיבה או צבעונית במיוחד. בצדה הימני התחתון של התמונה נראה גבה של אישה עגלגלה, שכובה על ערסל ומשקיפה אל המרחק. לגופה סארי בצבע טורקיז עז מעוטר בפסי זהב אדמדם שנרקמו לאורכו.

התמונה עשתה על יואל רושם עז, ולמרות שלא היה בה דבר יוצא דופן — בסך הכול אישה, ערסל וטבע — נראתה כאילו יצאה מן האגדות. מי היא אותה אישה ומה המקום הזה, והרגע הזה, שרועי חש צורך לתעד. דמות האישה השוכבת בערסל הפיחה ביואל שלווה מהולה במלנכוליה. בדמיונו ראה את הערסל נע הלוך ושוב כהד להרהוריה של האישה, שבתמונה נראה רק חלק קטן מן הסארי שלה, שערה השחור אסוף בסיכת קטנה, אולי מנחושת. יואל ניסה לנחש את תווי פניה המשקיפים אל ההרים, את גילה, את צבע עורה, את הלך רוחה. אלא שהאישה נותרה חסרת פנים. ובכל זאת, משום-מה התמונה הזאת חיזקה את ההחלטה לצאת לדרך. להגיע בדיוק אל המקום שהלהיב את בנו וגרם לעין שלו להיצמד אל המצלמה ולאצבע שלו ללחוץ ולומר לעצמו, את זה אני רוצה לתפוס.

במשך כמה ימים לא הרשה לעצמו לפתוח את המחברת. בשלב מסוים שקל לנעול אותה באיזה ארון וכך להעלים אותה מעיניו. הוא ניסה לנחש מה רועי היה אומר, ומחשבות סותרות דיברו בתוכו. זה בסדר, אבא, אם זה יקל עליך, אני מרשה. מצד שני, אבא, את הסודות שלי אני רוצה לקחת איתי, עזוב את המחברת, לא התכוונתי להראות אותה לאנשים.

גם עם נורית הוא קיים התייעצויות דמיוניות בנושא, אולם אלה לא נשאו פרי. ההתחבטות היתה סיזיפית. והוא ידע שבהיעדר סיכוי להכרעה ברורה, המעשה הצודק יהיה לא לפתוח את המחברת.

אך יצרו היה חזק מן הכבוד שרחש לפרטיות של רועי. הוא לא הצליח לעמוד בפיתוי לא לפתוח את הקופסה השחורה הזאת. יש לי פה הזדמנות להכיר עוד רובד באישיות שלו, רובד נסתר, לשמוע ממנו על החוויות האחרונות ממש. אני לא יכול, רועי, לא יכול לוותר על זה, תבין אותי, בבקשה תבין ותסלח לי.

כל אותם ימים ההתלבטות לא פסקה. ערב-רב של קולות, טענות וטענות-נגד, אסור, מותר, כן, לא. מי יקרא את המחברת אם לא אני, איזה נזק או עוול אעשה לרועי אם אקרא?

בתוך כך צץ גם חשש מצמרר, שמא יש שם דברים שעדיף לא לדעת. ומה אם רועי מתוודה שם על איזו זוועה שביצע? כבר היו דברים מעולם. וקולו קוטל אותו

 בתגובה, הרי זה רועי, איך הגעת לזוועות? על מה אתה מדבר? אז לא זוועות, אולי אמירה כלשהי עלי, איזו טינה שהוא נוטר כלפי, האשמה ישנה מהילדות, אולי משהו שאני לא מייחס לו חשיבות ובעצם ליווה את רועי והציק לו, ודווקא שם מבודד בהודו הוא החליט להפוך בו ולדון אותי לחומרה.

ובין לבין עוד קול מתריס, מתרתח על רועי שהרשה לעצמו לרכוב על אופנוע, ואחריו שוב הכתה בבטנו סקרנות עצומה ועיקשת לפתוח כבר את המחברת הארורה ולקרוא מה עבר על הילד בימיו האחרונים, רצון עז לפגוש את המילים של בנו.

אין לזה סוף, חשב, ולא יהיה. במין יושר נוקב פתאום הודה בינו לבין עצמו שאחרי הכול הוא לא יוותר על המחברת, אם לא היום אז בעוד זמן-מה, וכל מהומת הנפש שמתחוללת בקרבו אינה אלא תיאורטית, שכן בתוך תוכו הוא יודע שלא יניח לזה, ואין זה משנה כמה טיעונים מוסריים עוד יעלו מתוכו.

לבסוף החליט לחכות רק עוד קצת — לקחת איתו את המחברת להודו ולקרוא בה במקומות ובקצב שבהם נכתבה. החלטה הֵקֵלה במקצת, כאילו שכך ירוויח ביושר את הזכות לקרוא בה.

"הדרך לוורנאסי", אמנון יובל, אחוזת בית, 164 עמודים

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .