לפעמים צריך גם טיפת מזל

במשך שנים הצליח הנשיא אסד להסתיר את זה. הכור הגרעיני שבנה בעזרת צפון קוריאה בדיר א־זור היה הסוד הכמוס ביותר של המשטר הסורי. אסד היה אומנם מהמר סדרתי אבל על דבר אחד הוא לא הימר: עומק הידיעה של המוסד ואמ"ן על אודות המתרחש בארצו. ועכשיו, כאשר מתחילות הגירסאות סביב מבצע "מחוץ לקופסא" להצטבר, מתברר שלצד מקצועיות, תעוזה ונחישות, גם נהנו אנשי המודיעין מגורם נוסף: מזל.

מהחומרים הכתובים הסלקטיביים שהפיץ צה"ל בכלי התקשורת ב־24 השעות האחרונות, ואשר בהן המוסד אינו מוזכר, עולה: באמ”ן אכן הועלה החשד כי סוריה מפתחת פרויקט גרעיני, כנראה בעזרת הצפון קוריאנים. אלא שזו הייתה תיזה שהועלתה אך ורק בידי קצין בודד בדרגת רב־סרן, שכפי המסורת באמ"ן, יכול היה להציף אותה מעלה בשרשרת הפיקוד (ולימים קיבל דרגת סא"ל בזכות החשיבה המקורית שלו). אף שנערכו דיונים שלמים בסוגייה, חטיבת המחקר בסופו של דבר לא קיבלה את גרסתו או הגיעה למסקנה כי סוריה מפתחת נשק גרעיני. יש הבדל בין הכוונת מלאכת איסוף — כלומר הרצון להעמיק חקירה בנושא מסויים (וגם זה קרה באמ"ן באופן מוגבל) — לבין השגת המידע בסופו של דבר. יחידת 8200, או כל יחידה אחרת באמ"ן, לא היו אלה ששמו את ידם בסופו של דבר על האקדח המעשן.

במוסד התמונה מורכבת יותר. ראש הארגון בזמנו, מאיר דגן, החליט זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד לצמצמם את רשימת הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) שבאופן מסורתי המוסד מקבל מאמ"ן מחקר ולהתמקד בעיקר בפרוייקט הגרעין של איראן, ובסיוע האיראני והסורי לארגוני הג'יהד במזרח התיכון. הצבא הסורי עניין את דגן באופן מוגבל כי הוא חשב שיש להקדיש את מעט המשאבים למקום אחר. הגישה הזו של דגן — התמקדות ומאמץ מרוכז על יעדים ספורים — הוכיחה עצמה במקומות מסויימים, אך היה לה מחיר באחרים.

ישראל מעולם לא לקחה אחריות על המבצע בווינה, אך על פי פרסום במגזין ה”ניו יורקר”, ראש הארגון הסורי לאנרגיה אטומית, איברהים עות’מן, נסע לווינה כדי להשתתף בכינוס של הסוכנות לאנרגיה אטומית (סבא"א) — והמוסד עקב אחריו. הוא לא ידע כי עותמן מחזיק חומר על הכור בדיר א־זור מסיבה פשוטה: כי אף אחד בישראל לא ידע שיש כור בדיר א־זור. אבל ככה זה במודיעין, לפעמים צריך מזל.

רגע הפיצוץ של הכור הסורי

המידע מווינה המתין במגירות המוסד שבועות ארוכים בלי פיענוח, כי אף אחד לא חשב שייצא משהו משמעותי ממנו. זה השתנה כשהגיעו למפקדה, במקרה, אנשי 8200 ושאלו מה עם החומרים. לאחר שהעביר המוסד את חומר הגלם לקציני 8200 — ושוב, מבלי להבין עדיין את המידע הדרמטי שבידיהם — הם נתקלו בתמונות החושפניות והגיעו למסקנה הגורלית: סוריה בונה פצצת אטום.

רק בזכות החומר הזה המערכת הישראלית יכולה הייתה לקבוע באופן חד משמעי, כזה שאפשר היה גם לבוא איתו לאמריקאים, מה התרחש באותו מחסן מסתורי בדיר א־זור, שעד אז היו לגביו ניחושים מלומדים בלבד.

העובדה כי המוסד גילה די במקרה את התמונות המרשיעות אומנם מעניינת לכשעצמה, אך צריך לזכור: המבצע — ולא אף ישיבה מלומדת באגף המודיעין — הוא שהצית את תגובת השרשרת שבסופה הופצץ הכור.

הבו לי גנרלים ברי מזל ואהיה גם אני בר מזל, נהג היה לומר נפוליאון. ולמאיר דגן היה מזל גדול. אפילו מאוד. למרות שהוא עצמו כלל לא האמין שסוריה מפתחת פצצה, הרי שבסופו של דבר, הייתה זו הסוכנות שלו, תחת פיקודו, ולא אף סוכנות ביון אחרת בעולם (למרות שרבות ניסו להבין עם מי צפון קוריאה חולקת את טכנולוגיות יום הדין שלה), פיצחה את סודות הפרויקט המרכזי בסוריה — וגם הביאה להשמדתו.