שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "המורה לעברית": הומור עצמי וסדיזם בקובץ הסיפורים של מאיה ערד
    הטון היבש שמלווה את הקובץ הזה לא יגרום לכם להתקף לב, אבל מזמין את הקורא למדוד את הדופק הלחוץ של גיבורות הסיפורים. חוץ מזה, ההומור העצמי בטקסט משוחרר מהרגיל, ורק קצת סדיזם מופנה כלפי הדמויות

    מי שיטעה לחשוב ש"המורה לעברית", ספרה החדש של מאיה ערד, הוא רומן, יופתע, או אולי יתאכזב. עד שפוגשים בסיומו של סיפור הנושא, הראשון מבין שלושה סיפורים ארוכים, הוא נקרא כפתיחה קלאסית לעלילה בסגנון בלזק ("הכומר מטור" למשל): דמות חלשה ובלתי מזיקה שהצליחה להשתלב בשוליים של מערכת גדולה, עומדת להפוך בעל כורחה לגיבורה של מלודרמה קומית אכזרית. הסיפור נעצר, נרגע וגווע בדיוק בנקודה הזאת, קצת לפני שהסופה מתפרצת.

     

    השילוב של ציפיות נכזבות ופרנויה מבדרת הוא עניין מרכזי בספר, שמלמד את הקוראים ואת גיבורות הסיפורים לקבל את המנה המרירה שהחיים מגישים להן בצלחת. כמכלול סיפורים, "המורה לעברית" נותן הקשר חדש להיבטים הפחות מושכים, בעיניי, בספרות של ערד. סימני הזיהוי שלה כיוצרת מקבלים כאן הצדקה. ההומור העצמי ענייני ומשוחרר מהרגיל. כמוהו הסדיזם המעודן שמופנה כלפי הדמויות. גם הפעם ערד נמנעת מנגיעה ברגעי ערפל, במסתורין, בפאתוס, ברגש חשוף שישבור את האפיון הקומי והמקטין של הדמויות. אבל משהו ביובשנות שלה כמספרת נעשה הולם מתמיד: הספרות של ערד לא מבטיחה לגרום לקורא התקף לב, אבל הוא מוזמן למדוד בנחת את הדופק הלחוץ של גיבורות הסיפורים.

     

    התהליך הזה התחיל ברומן "העלמה מקזאן" (2015), שגרם לי לחבב יותר את המסכה הספרותית של ערד, שנרמזת גם כאן, בכותרת "המורה לעברית". ערד הצליחה ללחלח קצת את התודעה היבשה של גיבורת הרומן, לפקוח קצת את עיניה - וגם את עיניי כקורא. הקובץ הנוכחי ממשיך את הטרנספורמציה המדודה הזאת. הוא גם משכלל את דרכה של ערד להשוויץ באופן צנוע, להסתמך על המיומנות הספרותית שלה ככלי עבודה ולא כנושא בפני עצמו.

     

    ספריה המאוחרים של ערד בנויים כמין מערבוני ספגטי אינטלקטואליים. הגיבורים הם אנשים מיושנים, שמרנים, שנאחזים במרירות במה שהם מחשיבים לסדר הישן והטוב. הנבל בעלילות כאלה הוא התגלמות אנושית לשינוי בלתי נמנע, לחילופי הדורות והזמנים. הסיפור הפותח בקובץ החדש הוא הדגמה טיפוסית לאופן שבו ערד נוהגת להתגנב מאחורי גיבוריה, להדוף אותם לתוך החוקיות של עלילה קומית־פרנואידית; להיצמד לתודעתם המבוהלת כשהם מספרים לעצמם מחדש את סיפור חייהם.

     

    גיבורת הסיפור היא יצור פרנקנשטייני, לא מזיק אמנם, שגופו עשוי מאיברי גיבורים קודמים של הסופרת. אישה על סף פנסיה, בשולי הזירה האקדמית, שעומדת להכיר בבלתי נמנע: זמנה עבר. לפני כמעט יובל, הישראליות שלה, צמתה, שמה העברי פתחו בפניה את שערי העולם, או לפחות עזרו לה למצוא מקום בקהילה האקדמית־היהודית בקולג' אמריקני בינוני. אבל כל סימני ההיכר האלה - כמו אוסף החמסות, החנוכיות, הרפרודוקציה של שגאל בסלון ביתה - מתהפכים עם פתיחת הסיפור. מאותות כבוד, הם מתגלים כסימני מטרה במטווח. שריף חדש, ממושקף, עוכר ישראל, הגיע לעיירה. באוזני הגיבורה הולך ומתגבר צלצול פטישים. מישהו בונה בכיכר העיר את עמוד התלייה.

     

    מאיה ערד. לקבל את המנה המרירה שהחיים מגישים בצלחת (צילום: מירה ממון) (צילום: מירה ממון)
    מאיה ערד. לקבל את המנה המרירה שהחיים מגישים בצלחת(צילום: מירה ממון)

    אם "המורה לעברית" בנוי כמחווה לספרות זיכרונות, הסיפור השני בקובץ, "ביקור (תמונות)", בנוי כאוסף פרקים זעירים, סצנות ברשומון המתאר ביקור מתסכל של אישה ישראלית בסן־פרנסיסקו. ערד לא רק מענישה את הדמויות, מגשימה באופן מכאיב ומשפיל את המשאלה לאלבום תמונות מיופייף בסלון המשפחתי. היא אמנם חושפת את נקודות התורפה המוסתרות בקושי של הנפשות הפועלות - חיי נישואים עקרים, הרפתקת היי־טק כושלת - אבל גם מקבילה אותן לקשיי הדיבור של דמות הנכד, שאופייניים לילדים שמשתלטים על שתי שפות. כמו העובדה שהתינוק קורא "אבא" לאימו ולסבתא שלו - במשפחה שסובלת מאבות מתפיידים - מה שנראה מדאיג ומגוחך, מקבל הקשר אנושי, פיוטי כמעט, כשהעמדת הפנים נפסקת. מצד שני, החמצמצות העקרונית של ערד כמספרת מונעת מהכיוון המפויס שאליו חותר הסיפור ליצור רושם דביק.

     

    הסיפור האחרון בקובץ הוא לכאורה המשעמם והקונבנציונלי מהשלושה. הגיבורה, ישראלית לשעבר, אמא לשני ילדים, מעוצבת ככפילת גיבורת הסיפור הפותח. אבל הרושם הקרקסי והמבזה מעודן. במקום דו־קרב עם נציג דור חדש, ממותג, קוסמופוליטי, של מהגרים ישראלים - הגיבורה מתמודדת עם כניסת בתה הבכורה לגיל ההתבגרות. פערי התרבות והזמן בין האם ובתה מבהירים את נקודות הדמיון המכאיבות ביניהן. מאבק הדורות עדיין מבדר, אבל מינון הסאטירה קטן, או נשמר להמשך הסיפור.

     

    באופן ביקורתי ואינטימי בדרכו, הסיפור מדגים כיצד הורים חווים את חיי החברה של ילדיהם כשידור שני לכאבי ההתבגרות שלהם. החרדה החברתית היא מוקד הסיפור, אבל בעקבותיה מצטיירים הפערים התרבותיים, האנתרופולוגיים: בין ילדות ישראלית בסוף המאה הקודמת לחיי החברה המלחיצים של ילדים בעמק הסיליקון, בבית הספר שבו לומדים ילדי אקדמאים, מהגרים, סטרטאפיסטים, אנשי קריירה לחוצים ומלחיצים. כשהקורא מתייחס לסיפור כאל פיסת מציאות יחסית אמינה, העלילה פונה לכיוונים יותר מוטרפים ואובססיביים.

     

    ערד רגילה לחבוט בחלומות הזעירים יותר ופחות של בורגנים משכילים, אשכנזים לרוב. בספר הזה היא מוצאת דרך להתייחס לקונפליקט דורי ומעמדי - אבל

     להרגיע את ההיבט הנוקשה והמגוחך שבו. להוביל את הצדדים הניצים לסלון המשפחתי, באופן פחות עוין. סיום הסיפור האחרון בקובץ - שסובב כולו את הסמארטפון כמכשיר מלחמה בין הורים וילדים - מזכיר אמנם עלילות דיסטופיות בסגנון "מראה שחורה", אבל הדמיון המובלט בין הפתיחה לסיום לא מתפרש כהידחקות למבוי סתום, אלא כעקיצה נסבלת, הכרחית, שאפשר לעמוד בה. נכון שכל הסיפורים בקובץ חותרים לפואנטה, לסיום בסימן קומי מעגלי, אך מסיפור לסיפור המכה בתוף הולכת ונעשית קלה יותר, אוהדת, עד שהשיעור בעברית מסתיים.

     

    "המורה לעברית", מאיה ערד, חרגול ומודן, 243 עמודים 

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מירה ממון
    מאיה ערד. מערבוני ספגטי אינטלקטואליים
    צילום: מירה ממון
    7 לילות
    מומלצים