שתף קטע נבחר

בלי לשפוך דם: קורבן לשם שמיים

נראה שהשאיפה להצבת עבודת המנחה במרכז איננה רק רצון להימנע משפיכת דם בעלי-חיים. בשורשה זוהי שאיפה לשים במוקד עבודת ה' את היצירה האנושית המשכללת את הטבע, במקום את היכולת האנושית לא-פחות, לאבד ולכלות

אילו תמונות מציפה במוחנו המילה "קורבנות"? באופן טבעי יעלו בדמיוננו (ברמה כזו או אחרת של פירוט גראפי) הכבשים הנשחטים בערב פסח, שבעים הפרים של חג הסוכות או שעירי יום הכיפורים. המשותף לכל התמונות הללו - שהן מגיעות מעולם ה"זבחים". עולם קורבנות הבהמה.

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

המחצית האחרת של עולם הקורבנות, המנחות מן הצומח, תופסת מקום משני הרבה יותר בתודעה שלנו. אך דווקא במחצית זו טמונה בשורה עמוקה ומיוחדת.

 

מהי בעצם פעולת ההקרבה?

אדם לוקח בהמה, יצור חי הנמצא בבעלותו, ושוחט אותו; שורף אותו (או לפחות את חלקו) על גבי המזבח. מהות הפעולה היא של שבירה והריסה, שנעשות ככל הנראה על מנת לשבר את היצר ואת לבו של המקריב.

 

ואילו קורבן המנחה לוקח אותנו למקום שונה לחלוטין. חז"ל ברגישותם עמדו על הבדל לשוני דק בין תיאור הזבח לתיאור המנחה, המעיד על השוני העמוק ביניהם.

 

הגמרא דורשת את הלשון "נפש כי תקריב" המופיעה בפרשיות המנחה, במקום לשון "אדם כי יקריב" שבפרשיות הזבחים: "אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש'? אמר הקדוש ברוך-הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

 

"אמר רבי יצחק: מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני, אמר לו: עשה לי מן חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך".

 

מהו הרעיון העומד מאחורי שתי הדרשות של רבי יצחק? רבי יצחק מתאר את המנחה כקורבן עני, וממשיל משל לאוהבו של מלך שנתבקש להכין עבורו "חמישה מיני טיגון" כדי שייהנה ממנו המלך. כיצד פותרים מיני הטיגון את בעיית העוני? ומדוע דווקא העני נחשב כאילו הקריב את נפשו?

 

נראה כי הגמרא עומדת על הסטה דרמטית של מרכז הכובד בהקרבה: מן החפץ המוקרב אל מעשה האדם המקריב. קורבן הבהמה הוא מעשה הקרבה של חפץ. העשיר מפריש חלק מרכושו ומעלה אותו על המזבח. לעומתו, בקורבן המנחה החפץ עצמו איננו משמעותי, והמוקד נמצא בתהליך ההקרבה. בנפש העני העוברת תהליך של קירבה כאשר היא מעלה את חמשת מיני הטיגון לפני המלך.

 

בין קורבן למנחה

נבקש להתקדם להבחנה מהותית נוספת, מתוך שאלת היחס בין הבעלים לכהן. עבודת קורבנות-הבהמה היא עבודה שנעשית דרך מתווך. הבעלים רשאי אמנם לשחוט את הקורבן, אך זאת משום ש"שחיטה לאו עבודה היא", ומדובר בפעולה שבאופן עקרוני (לפי הדעות המרכזיות בהלכה) יכולה להיעשות מחוץ למקדש ובסכין של חולין.

 

לעומת זאת, התבוננות בעבודת המנחה חושפת תמונה אחרת: הכנת המנחה ונתינת השמן והלבונה על גביה, הן פעולות הנעשות על ידי הבעלים, עוד בטרם הגיעה המנחה אל הכהן.

 

מה פשר הדבר? מהי משמעות המסירה של חלק מעבודות המנחה לרשות זרים? נדמה כי בניגוד לעבודת הזבחים, שבה תפקיד הבעלים מתמצה בהבאת הבהמה ושחיטתה - הרי שתפקידם בעבודת המנחה משמעותי הרבה יותר. שוב אין הם מבצעים רק פעולה של ויתור ומסירה, אלא עבודה אקטיבית של הכנה המהווה חלק ממעשה המצווה.

 

עבודת ההכנה של המנחה היא מרחב חדש של עבודת ה' דרך יצירה ועשייה, שאיננו קיים בעבודת הזבח. האדם נוטל את חומרי הגלם הטבעיים וחוגג איתם את כוחות היצירה שלו. את היכולת ללוש ולאפות ולהיות שותף בתהליך הבריאה של החלות או הרקיקים. מרחב זה איננו שייך לכהנים שתפקידם להקטיר על גבי המזבח, אלא לבעלים (ולישראלים בכלל) העוסקים בעבודות ההכנה שהן עיקר עניינה של המנחה. פעולת הטיגון של חמשת המינים, היא זו שבה מהנה העני את המלך.

 

קורבן הבהמה האידיאלי המוצג בתחילת פרשת ויקרא, הוא קורבן העולה המוקטר בשלימותו על גבי המזבח. ואילו במנחת הנדבה רק קומץ מוקטר על המזבח ואילו שייריה, כפי שמתואר בפרשתנו, צו, נאכלים לכהנים. זאת משום שהמרכיב המשמעותי במנחה איננו השריפה על גבי המזבח, אלא ההכנה והעשייה לשם שמיים.

 

ומה במוקד עבודת ה' שלכם?

במאמרו הידוע, "חזון הצמחונות והשלום", ניבא הרב קוק שלעתיד לבוא יתבטלו קורבנות הבהמה, ובמקומם תבוא עבודת המנחה.

 

נראה שהשאיפה להצבת עבודת המנחה במרכז איננה רק רצון להימנע משפיכת דם בעלי-חיים. בשורשה זוהי שאיפה לשים במוקד עבודת ה' את היצירה האנושית המשכללת את הטבע, במקום את היכולת האנושית לא-פחות, לאבד ולכלות; להפוך את המקדש ממוקד שאליו מתנקזים כוחות החיים, למקור שממנו הם נובעים ובו הם מתגברים.

פורסם לראשונה 23/03/2018 14:03

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים