התערוכות הפופולריות בעולם: חדשות האומנות
התערוכות שזכו להכי הרבה מבקרים ב-2017, הגלריסט המיתולוגי שהוציא הון על השתתפות בירידי אומנות פורש, וגם תערוכה אחת לרגל 70 שנה לישראל שהופכת דימויי תרבות ידועים לפיקסלים. מה חדש בעולם האומנות?
השבוע פורסם סקר של The art newspaper המסכם את התערוכות המוזיאליות של 2017. "שלושת הגדולים" של התערוכות הפופולריות ביותר מבחינת מספרי המבקרים מפתיעים משהו, מפני שאין בהם אף מוזיאון צפוי. התערוכה שזכתה להכי הרבה מבקרים ב-2017 הייתה Icons of Modern Art מאוסף שצ'וקין בפונדסיון לואי ויטון בפאריז. ממוצע של 9,000 מבקרים ביום וסך של 1,205,000 מבקרים. מעולם לא נראו כל כך הרבה יצירות מופת מתולדות האומנות המודרנית בתערוכה אחת.
במקום השני Mondrian and de Stijl Rio בריו דה ז׳ניירו, תערוכה ללא דמי כניסה שמשכה 517,000 מבקרים. המקום השלישי לוקח אותנו הרחק אל מלבורן אוסטרליה, שם הוצג השנה האוסף הגדול ביותר של ציורי ואן גוך שנסעו ליבשת המרוחקת. 462,000 מבקרים הגיעו לתערוכה.
הקטגוריות השונות של הסקר מראות שמריו ועד למלבורן, טוקיו, שנגחאי וכמובן אירופה וארצות הברית - אומנות מושכת מיליונים, גם כשאינה חינמית. די צפוי שנושאי התערוכות הפופולריים ביותר הם קלאסיים: נופים וגוף האדם (כולל פורטרטים) וכמובן אומנים מפורסמים.
זה מסובך
בסוף השבוע האחרון הפוקוס של עולם האומנות הופנה להונג קונג, שם מתקיימת המהדורה השישית של יריד ארט באזל הונג קונג. היריד הוותיק פרש את כנפיו גם למזרח אסיה עקב התעוררות שוק האומנות האסייתי. אלא שהכותרות הבולטות אינן עוסקות ביריד עצמו, אלא בהודעה לא דרמטית במיוחד של גלריסט לא חשוב במיוחד שהודיע שזו תהיה השתתפותו האחרונה ביריד. חוזה פרייר השתתף ב-78 ירידים ב-17 השנים האחרונות וחישב את הכסף שהוציא על ההשתתפות בכשלושה מיליון דולר (לא ידוע כמה הרוויח בזכות ההוצאה).
המאהבות של פיקאסו, הצנזורה של פייסבוק
ירידי אומנות נחשבים אירועי האומנות המועדפים על אספנים, שיכולים במקום אחד לפגוש את כל הגלריות הנחשבות מכל העולם. אלא שאליה וקוץ בה - העלויות גבוהות ביותר, והשתתפות בירידים הגדולים והחשובים דורשת משאבים רבים, המקשים על גלריות בינוניות. השאלה היא מה התחליף? על כך עונה פרייר שכוונתו להשקיע בפרסומים, בנסיעות ובתמיכה באומנים. בשבוע שעבר כתבתי על השינויים העוברים על עולם האמנות בהקשר של גלריות. מעניין יהיה לראות האם מודל היריד יידרש גם הוא לשינויים.
העמוד הרביעי
בכיכר טרפלגר בלונדון ישנם ארבעה עמודים בפינות הכיכר, אבל רק על שלושה מהם יש פסלים. העמוד הרביעי נותר מיותם מאז 1841 מכיון שנגמר התקציב ולא היה כסף לפסל המיועד של המלך ויליאם הרביעי. מאז 1998 משמש העמוד בסיס לפסלים מתחלפים של אומנים עכשוויים. השבוע נחנך פסל חדש של מיכאל רקוביץ׳, אומן אמריקאי יהודי, שסביו נמלטו מעירק בשנות החמישים. הפסל שלו The Invisible Enemy Should Not Exist הוא העתק של פסל עירקי עתיק מהמאה השביעית לפני הספירה בשם למסו. הפסל, שצורתו שור עם כנפייים, הושמד על ידי דאעש בשנת 2015, במה שרקוביץ׳ מכנה "ג׳נוסייד תרבותי". הפסל עשוי מ 10,500 פחיות ריקות של סילאן, המייצגות תעשייה שנכחדה עקב המלחמות בעיראק, שכן התמר עבור העירקים היה כמו הסיגר עבור הקובנים. הפסל, שגובהו 4.5 מטר, הוא חלק מפרוייקט רחב יותר של רקוביץ' לשחזור 7,000 אובייקטים שנהרסו או נגנבו ממוזיאונים בעיראק. הפסל יוצב בכיכר עד 2020.
המלצת השבוע
בשבוע שעבר נפתחו ב"מקום לאומנות", גלריה שיתופית של אומנים הפועלת בקריית המלאכה בתל אביב, שתי תערוכות חדשות - "כחול לבן", תערוכתה של דפנה שרתיאל, מציגה עבודות פסיפס בכחול ולבן, עם דימויים החרוטים היטב בתודעה של כל בן תרבות ישראלי. גם כשהם מפוקסלים ומכילים את המידע המינימלי ביותר, אנחנו הישראלים, ורק אנחנו, יודעים לזהותם. כי זוהי התרבות שלנו. לקראת יום ההולדת ה-70 של מדינת ישראל, שרתיאל מגדילה את הדימויים המסמלים את ישראל היום עד שהם הופכים לפיקסלים, ואז ביד בטוחה ואוהבת היא עמלה על הרכבתם באמצעות אבני פסיפס מזכוכית. השילוב בין כחול ולבן מעורר מצד אחד תחושה של שמחה וגאווה ומצד שני גם צביטה בלב הקולקטיבי על כך שהחזון של הרצל השתבש כל כך. הפיקסלים, המסמלים את העולם הממוחשב שישראל כה בולטת בו, מבוצעים במלאכת יד עמלנית, שאפיינה את בצלאל בתחילת דרכו.
בחלל הצמוד מתקיימת תערוכתו של אליעז סלונים "בדמותך", תערוכה אישית למדי, העוסקת ביחסים, בשיכפול ובמחיקה. סלונים, רשם פנומנלי, חוזר בתערוכה זו לעסוק בדמויות המלוות את תהליך יצירתו מזה כמה עשורים, תוך שהוא מעמיק לרבדים חדשים. העיסוק בנושא אחד ובדמות אחת לאורך שנים, יכול להמשיך להפתיע ולרגש. אוצר שתי התערוכות: ניר הרמט.
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות מדי שבוע .
