שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם הפכנו לזוג הזה שכבר אין לו על מה לדבר
    בדרך כלל, כשאשתי מעלה בעיה אני מיד מרגיש אשם. הרבה פעמים בגלל שאני באמת אשם, אבל הפעם לא התכוונתי לקחת אחריות. לא מוניתי לצוות הבידור של המשפחה הזאת. אני אפילו לא הכי מצחיק במשפחה הקטנה שלנו. מתוך שלושה אנשים שהמשפחה שלנו מונה, אני חושב שאני במקום השלישי

    לפני כמה ימים ישבתי עם אשתי במרפסת מול אורות העיר והירח, והיא ביקשה שאספר לה משהו שהיא עוד לא יודעת עליי. יוסטון, יש לנו בעיה! אנחנו מכירים כבר חצי עשור ואין הרבה דברים שהיא לא יודעת עליי. התחלתי לתהות שמה קיים איזה סיפור שסיפרתי והיא שכחה. ואולי לא קיים דבר כזה? לרגע נבהלתי. האם נגמרו לנו נושאי השיחה? זהו? האם הפכנו לזוגות האלה שיושבים בסלון ושותקים ביחד מול מסך, רק שבמקרה כרגע אנחנו במרפסת?

     

    היא הלינה שכל מה שאנחנו מדברים עליו זה תיאומים, ביורוקרטיה, עבודה ועל הילדה הקטנה שלנו ומעלליה. בדרך כלל, כשאשתי מעלה בעיה או עניין אני מיד מרגיש אשם. הרבה פעמים בגלל שאני באמת אשם, אבל הפעם לא התכוונתי לקחת אחריות. אני לא זוכר שמוניתי לצוות הבידור של המשפחה הזאת. אני אפילו לא הכי מצחיק במשפחה הקטנה שלנו. מתוך שלושה אנשים שהמשפחה שלנו מונה, אני חושב שאני במקום השלישי. ובכל זאת, ניסיתי את מזלי - על הפעם ההיא שהלכתי לזה... סיפרתי. על החברים שלי ואיך שמצאנו... סיפרתי. על ההיא שיצאתי איתה ו... סיפרתי, ודאי שסיפרתי, והיא ממש לא רוצה לשמוע את זה שוב.

    זוג יושב יחד במסעדה (צילום: Shutterstock)
    בייבי, על מה עוד נשאר לנו לדבר?(צילום: Shutterstock)
     

    שאלתי אותה אם סיפרתי לה על הפעם ההיא שמצאתי גור של דוב נמלים נטוש בלב גבעתיים, גידלתי אותו, ובסוף הוא התגייס לצנחנים כגשש? ובכן, לא סיפרתי. שאלתי אותה אם סיפרתי על הפעם ההיא שהצטרפתי בטעות לקרקס ועשינו סיבוב הופעות עולמי בכל יבשת אסיה, וכשהגענו לסיביר שחררתי את האריות (הסיבריים) לחופשי וסולקתי בבושת פנים ואפילו בלי פנסיה? גם לא שמעה, לפחות לא ממני. אולי רק ראתה את הכותרות בעיתון. אולי גם לא סיפרתי כי זה לא קרה.

     

    כך נראית שגרה זוגית

    כך נראית שגרה זוגית

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    החלטתי לספר לה על הרגע בו ראיתי אותה בפעם ראשונה צועדת לכיווני. שני זרים מוחלטים שהחליטו לשבת על חוף הים ולהכיר. לספר זה לזה עוד פרט ועוד אחד עד שהזרות הפכה להיכרות. עד שכמעט כיסינו כל חלקה טובה ורעה בחיינו במילים, ואז התחלנו לספר ביחד סיפור אחר - את הסיפור שלנו, שלה ושלי, ומרגע שזה הפך לסיפור שלנו לא נותר עוד להשלים פערים ולספר דברים גדולים וקטנים וחשובים ומיותרים ואינטימיים, חוץ מענייני דיומא: תיאומים, ביורוקרטיה, עבודה ועל הילדה הקטנה שלנו ומעלליה.

     

    זה נשמע אולי רומנטי אבל זה אומר שכן. אנחנו מהזוגות האלה. זה אומר שאין לנו יותר על מה לדבר. הכול ידוע ומוכר וסופר ודובר. כשאתה גדל עם אנשים - בני משפחה או חברי ילדות - ההיכרות נמצאת ביניכם כמעט מהרגע הראשון. אתם חשופים ומוכרים להם ומרגישים בטוחים איתם.

     

    מאנשים זרים, לעומת זאת, מלמדים אותנו להישמר ולהיזהר כבר מגיל צעיר. לא להתקרב, לא להתפתות, לחשוד ולא לבטוח עד הסוף. התהליך ההדרגתי הזה שבו אנחנו פוגשים אדם זר ולומדים להכיר אותו, מפנים לו מקום בחיינו ובסופו של דבר שמים בו מבטחנו והופכים אותו לאיש הקרוב ביותר בעולם - לזה קוראים אהבה. ולא סתם יש בתופעה הזו קסם יוצא דופן.

     

    הייתי צריך להגיד לאשתי שאולי לשבת על המרפסת ולשתוק ביחד, רק להסתכל על אורות העיר ועל הירח הזורח, אולי יש בזה משהו הרבה יותר משמעותי מעוד סיפור שהיא במקרה לא שמעה. השתיקה הזו דווקא לא מעידה על ריחוק שנוצר בינינו. השתיקה הזו מסמנת את העובדה שאין בינינו מרחק כלל, ולכן לא צריך להשתמש במילים בכדי לסגור את המרחק הזה. זה מה שהייתי צריך להגיד לה. אבל אז נזכרתי במשהו שלא סיפרתי לה אף פעם, והייתי חייב לספר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוסף משפחתי
    תומר און. סיפר לאשתו כבר הכל
    צילום: אוסף משפחתי
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים