וילאנובה זכתה באליפות המכללות

שחקני וילאנובה עם הגביע(צילום: AFP)

ברונסון ופסקל באקסטזה(צילום: AP)

תחלופת השחקנים הופכת את ההצלחה ההמשכית בכדורסל המכללות לעניין בלתי אפשרי, בטח בעידן שבו השמות הגדולים באמת בורחים ל-NBA כבר אחרי שנה. זו הסיבה שרק ארבע קבוצות בהיסטוריה הצליחו להשיג שתי אליפויות בטווח של שלוש שנים. הרביעית נכנסה לרשימה הלילה (בין שני לשלישי), וקוראים לה וילאנובה.

האלופה מ-2016 עשתה את זה שוב ב-2018, כאשר ניצחה בסן אנטוניו את מישיגן 62:79. מה שונה אצלה מנבחרות קולג'ים גדולות אחרות? אפשר לדבר על עומק, על סגנון המשחק המודרני וההתקפי. אבל נראה שזה בעיקר החומר האנושי שיש לג'יי רייט ביד.

דיווינצ'נזו עם דמעות של אושר(צילום: AFP)

יש אליפות! הספסל של וילאנובה בטירוף(צילום: AFP)

הצד המפסיד. הפנים של שחקני מישיגן אומרות הכל(צילום: AFP)

כפי שכתבנו כבר לקראת הפיינל-פור, חמישה שחקנים נשארו בסגל מהאליפות של לפני שנתיים, וזה דבר שעושה את כל ההבדל. בזמן ששחקני מישיגן שיחקו ברובם הגדול מתחת לרמתם, לרייט היו שמות שהכירו היטב את הלחץ שכרוך בעניין. זה התבטא בכך שהם לא נלחצו לרגע מהפתיחה הטובה של מישיגן, ומחקו אותה במהירות ובדרך שלהם.

הנה הדוגמה הכי טובה למה שמביא ניסיון כזה, ואיך הוא תורם להתפתחות של שחקנים. בגמר לפני שנתיים וילאנובה שיחקה עם הרכז הפיזי ג'יילן ברנסון שהפך מאז לשחקן המכללות הטוב בארה"ב, וגם מיקל ברידג'ס ופיל בות' עלו אז לדקות רציניות - אבל חשוב יותר לדבר על דונטה דיווינצ'נזו. הגארד הג'ינג'י האתלטי היה פצוע באותה תקופה, וראה את המשחק מהספסל. אבל הוא למד וספג את האווירה.

ספלמן מטביע את מישיגן, הלילה בגמר(צילום: AFP)

"ג'ורדן של דלאוור". דיווינצ'נזו לא סופר את מת'יוז(צילום: רויטרס)

חגיגה לבנה(צילום: רויטרס)

שנתיים מאוחר יותר, "ג'ורדן של דלאוור" הוציא את כל מה שהוא יודע על הראש של מישיגן. אחרי הפתיחה החלשה של וילאנובה, רייט שלף מהספסל את השחקן השישי הטוב ביותר בטורניר. דיווינצ'נזו החזיר לו עם 18 נקודות עד להפסקה, וזה הגיע מכל מקום. הוא הטביע בעוצמה, חדר בחוכמה לסל, עורר את התקפת השלשות המפורסמת של נובה שלא תיפקדה משום מה בלעדיו ומסר אסיסטים חכמים.

כשברנסון ירד לנוח עם ארבע עבירות, עשר דקות לסיום, רייט לא היה מודאג לרגע כי הוא ראה על המגרש את דיווינצ'נזו ועוד כמה ילדים שגידל וכבר הוכיחו את עצמם. הג'ינג'י סיים עם שיא קריירה של 31 נקודות, למקרה שתהיתם. נובה קלעה "רק" עשר שלשות אחרי ה-18 מחצי הגמר מול קנזס, ודיווינצ'נזו היה אחראי לחצי מהן.

אוהדות וילאנובה יודעות שהן בחרו את הקבוצה הנכונה(צילום: AFP)

נותרו עם המחמאות. אוהדי מישיגן(צילום: AFP)

חמש נקודות רצופות של אריק פסקל (השם החמישי שהיה בסגל בעונת האליפות הקודמת ועוד לא הזכרנו) בתחילת המחצית השנייה פתחו פער דו-ספרתי ראשון במשחק, ולמישיגן לא הייתה תשובה משם. פה ושם

 הענק הגרמני מוריץ ואגנר הראה ניצוצות (16 נקודות), אבל הקבוצה לא שיחקה בחוכמה עליו, וגם לא ניצלה את ההתמקדות של ההגנה בו כדי לייצר נקודות ממקומות אחרים. פרט למוחמד-עלי עבדור-רחמן (23), אף שחקן חוץ מוואגנר לא היווה איום אמיתי על נובה.

וכך, ההפרש של וילאנובה רק גדל וגדל, ו-3:49 דקות לסיום ברידג'ס (היה מצוין עם 19) צלף שלשה בדרך ל-52:74 מהדהד. בדחיפת המאמן ג'ון ביליין, שחקני מישיגן המשיכו להילחם, אבל נראו אבודים מול האיכות שמולם. איכות כזו שהביאה לכך שמאז ה-3 במרץ, וילאנובה ניצחה רק בהפרשים בספרות כפולות, וזה אומר חודש שלם שכלל עשרה משחקים, בהם החשובים ביותר בעונה (הפער הממוצע בששת הניצחונות שלה בטורניר עמד על 17.6). ורק לחשוב שהניצחון על צפון קרוליינה לפני שנתיים הושג משלשה של קריס ג'נקינס על הבאזר.

רייט עשה לעצמו שם עם הנבחרת שיצר בשנים הללו בווילאנובה, אבל עכשיו יגיע מבחן גדול עבורו. האם גם אחרי שהכוכבים שלו ייצאו ל-NBA, אם וכאשר ייצאו, השיטה שלו תצליח עם מחזור חדש וצעיר? אבל עזבו אותו בינתיים. לא רק שנראה שכמה שחקנים ימשיכו, אלא שמשלוש האליפויות של וילאנובה, שתיים רשומות על שמו. ובטווח קצר במיוחד. קבוצת המכללות הטובה ביותר בארה"ב היא גם האלופה המוצדקת.